דלג על חיפוש 1
חיפוש 1
דלג על ניווט מהיר
ניווט מהיר
דלג על Banners
Banners
פייסבוק
מבצעים והנחות
אתר זרוע הים
חילים משוחררים
תרומות
טיפים בנושאים שונים
חנות וירטואלית

פעולת אלכסנדריה מנקודת מבטו של דני ברעם מפקד זוג 2

"תיכננו להתחבא במערה שמצאנו על החוף ולחזור בלילה לים לחפש את הצוללת"

דני ברעם השתתף במבצע להטבעת ספינות מצריות של השייטת במלחמת ששת הימים אך נפל בשבי עם שאר הלוחמים ושוחרר אחרי שבעה חודשים וחצי בשבי • הוא זועם כבר 50 שנה על סטיגמת הכישלון שדבקה בלוחמים, ובשייטת כולה, אבל גזר על עצמו שתיקה. עד עכשיו

פורסם ב:  עודכן ב: 
3
  • דני ברעם, השבוע // צילום: אנצ'ו ג'יני
הם הגיחו מהצוללת בשעת לילה מאוחרת. שישה אנשי צפרדע מאומנים היטב, שעשו את דרכם במים העמוקים לעבר נמל אלכסנדריה.
 הים היה סוער. הגלים הכהים התמזגו באפילת הלילה, והצוללים סגרו במהירות את המרחק. בתוך זמן קצר היו אמורים לפוצץ ולהטביע את כלי השיט המצריים שיאתרו בנמל - ולצאת משם בדיוק כמו שהגיעו: בדממה, בלי להותיר עקבות, משאירים אחריהם רק חורבן.
 אבל מה שאמור היה להסתיים באופן מהיר, חלק ואלגנטי, קיבל בשטח תפנית של סרט הוליוודי אחר לגמרי. או כפי שדני ברעם מגדיר, בלשונו הציורית: הפעולה הנועזת בנמל אלכסנדריה נגמרה ב"פיקניק".
 ברעם (72), שבמשך 50 שנה הקפיד בנחישות על התואר "איש הדממה", היה סגן בשייטת כשנפל עם חמשת חבריו בשבי המצרים. מאז הפעולה שלהם, בלילה הראשון של מלחמת ששת הימים, הוא שתק, נושא על גופו את צלקות השבי, כמו גם את התסכול לנוכח היחס שקיבלה הפעולה בהיסטוריה הצבאית.
 

ברעם במדים. "על זה התאמנו כל השנים"  

"עד היום לא נעשה תחקיר של צה"ל או של חיל הים בעניין פעולת אלכסנדריה", הוא אומר. "אולי אסון ה'דקר', שהתרחש יומיים אחרי שחזרנו מהשבי, היה תירוץ. אולי היה נוח למישהו לגמד את הפעולה ולומר שמלחמת ששת הימים, מבחינת החיל והשייטת, היתה כישלון, כדי לחלק את הקלפים מחדש. את הישנים שמו בצד".
 עכשיו החליט לשבור שתיקה. בביתו שבמושבה יקנעם, לצד רעייתו אראלה, אז בת זוגו, הוא חוזר לפעולה ההיא. לימי השבי הקשים ולהחלטה האמיצה והגורלית שקיבלו הוא וחבריו השבויים, שהיתה עלולה לעלות להם בישיבה ממושכת בהרבה בכלא המצרי, ואולי גם בחייהם: לסרב להשתחרר עד שישוחררו גם אסירי פרשת "עסק הביש" שהוחזקו באותם ימים במצרים.
 

אפקט ההפתעה אבד - המצרים נערכו לאפשרות של פעולה ימית

הם יצאו לים בשעות הלילה של 19 במאי בצוללת אח"י תנין, שהיתה אז הצוללת הפעילה היחידה בצה"ל. לצוות הצוללת, שמנה 72 איש, הצטרפו שמונה אנשי שייטת: שלושה זוגות צוללים, שהיו אמורים להיכנס לנמל בצלילה ולהטמין בו מוקשים שינטרלו את כלי השיט המצריים, ועוד שני צוללים "סמָנים", שתפקידם לציין את מיקום הצוללת באמצעות מכשיר אינפרה־אדום בשובם של הלוחמים מהפעולה.
 הצוות הלוחם כלל, נוסף על ברעם, את סרן איתן ליפשיץ, מפקד הפעולה; רס"ל גדי פטיש ז"ל; סגן אילן אגוזי; רס"ל זאביק בן יוסף; ורס"ל גלעד שני - כולם בשנות העשרים לחייהם.
 תחילה שייטה הצוללת לכיוון צפון. "לא ידענו בדיוק מה היעד, רק שאנחנו אמורים להגיע לנמל אויב, לצאת בצלילה ולהדביק מוקשים למטרות שנקבל. על זה התאמַנו. אחרי כמה ימים בים התקבלה הפקודה לשנות כיוון ולהפליג דרומה, לכיוון מצרים.
 "הכרנו את אנשי הצוללת, והיחסים בינינו היו נהדרים. אבל היה דבר אחד שלא לקחנו בחשבון: השהייה הארוכה בים. באימונים 'תקפנו', נניח, את נמל אשדוד או חיפה, וכל אימון ארך יום או יומיים. הפעם שהינו בים יותר משבועיים.
 "גם ככה הכל בצוללת עובד בשיטת המיטה החמה, כך שמקום מסודר לא היה לנו. לי לא היתה אפילו יממה אחת שבה ישנתי כמה שעות ברצף - בכל פעם מישהו אחר העיר אותי שאפנה לו את המיטה.
 "תחשוב על שחקן כדורסל, שכדי לשחק 40 דקות דואגים לו למושב מרווח במטוס, למיטה נוחה במלון ולאוכל הכי טוב - העיקר שיתייצב למשחק במצב פיזי אופטימלי. אנחנו יצאנו לפעולה קשה מאוד מבחינה פיזית, ולא הגענו אליה בכושר הכי טוב שאפשר.
 "מעבר לזה, היה כמובן גם לחץ נפשי לקראת המבצע. מדי פעם, כשהצוללת עלתה אל פני הים בלילה, יצאנו קצת החוצה כדי לשחות ולחלץ את העצמות".

"לפני הפעולה לא ידענו כלום, לא היה לנו מודיעין חם על מיקום המטרות בתוך הנמל". דני ברעם, השבוע // צילום: אנצ'ו ג'וש/ג'יני

בבוקר 5 ביוני, אחרי 17 ימים בים, התקבלה בצוללת ההודעה על התקיפות שערך חיל האוויר בשדות התעופה של האויב, שבהן הושמדו מאות מטוסים. זמן קצר אחר כך הגיעה הפקודה להיכנס לביצוע.
 "חשוב להדגיש: כל פעולה של השייטת מתבססת תמיד על גורם ההפתעה. כך זה הוצג תמיד לכל המפקדים, כולל הבכירים ביותר. הפעולות שתוכננו בנמלי האויב היו מבוססות על 'שי"ן מינוס', כלומר, שהצמדת המוקשים תתבצע לפני תחילת המלחמה, אבל שהם יופעלו רק כשהשריון או חיל האוויר שלנו יתקפו, ואנחנו כבר נהיה בחוץ. זה היה ברור לנו ולכל הדרגים שמעלינו.
 "בסופו של דבר, חסר בפעולה אלמנט ההפתעה, מה שהפחית מלכתחילה את סיכויי ההצלחה, ולמעשה גם סיכן אותנו, כי המצרים כבר נערכו בשלב הזה לאפשרות של תקיפה מהים.

הצוללת אח"י תנין // צילום: מוזי

"לפני המלחמה התאמַנו בדיוק על פעולות כאלו. היינו עושים 'ימי קרב' שמדמים את המבצע האמיתי מא' ועד ת'. בכל יום קרב, המפקדים היו יושבים ומתכננים מי הצוות הפועל, מה שעות הפעולה, הכל, עד הפרט האחרון. הלוחמים היו מקבלים תדריך וחותמים על ציוד. להצגת התוכנית היו באים כל בכירי צה"ל - מפקד חיל הים, הרמטכ"ל, לפעמים אפילו שר הביטחון. הם היו שואלים שאלות שנוגעות לתרחישים ולדרכי התגובה, כך שתוכניות המגירה שלנו לא היו הפתעה. כל צה"ל ידע עליהן.
 "בתרגילים האלה תמיד המתין לנו מודיעין מוקדם. אמרו לנו, 'תיכנסו לנמל זה וזה, בנקודה זו וזו, ושם תפגעו בספינה או בכלי כזה או אחר'. אבל בפעולה הזאת לא ידענו כלום. לא היה מודיעין חם על מיקום המטרות בתוך נמל אלכסנדריה".
 כך מצאו עצמם ששת הלוחמים ביעד, אבל מול מחזה שונה לגמרי מזה שציפו לו. כלי השיט לא עגנו כלל בנמל, כי מייד עם פרוץ המלחמה דאגו המצרים לחלץ את רובם משטח הנמל ולפזרם באתרים חלופיים.  
 "צריך להבין מה זה אומר ששלושה זוגות של צוללים נכנסים לנמל הימי הגדול ביותר במצרים, אולי במזרח התיכון כולו, ומגלים שהוא ריק. אתה צריך להתחיל לצלול, כדי לחפש מטרות בחושך. הכרנו היטב את הרציפים, כי התאמנו על זה, אבל בפועל לא ידענו אם ברציף ספציפי יש באמת כלי מצרי, שנוכל לגרום לו נזק".
 אם גורם ההפתעה התפספס, למה בכל זאת המשכתם במשימה?
 "זו לא היתה שאלה בכלל, על זה מתאמנים כל השנים. קיבלנו משימה, והלכנו לבצע אותה".
 מפקד הצוללת, רס"ן אברהם (איוואן) דרור, שקיבל בתום המלחמה את עיטור העוז על חלקו במבצע הזה, זוכר היטב את הפרידה מהצוללים. "הטבּח של הצוללת, אברהם עטרי, שכעבור כמה חודשים נספה באסון 'דקר', עמד ובירך אותם לפני שיצאו למשימה. היה מרגש לראות את הקיבוצניקים הקשוחים, שלא רגילים לברכות כאלה, עומדים ומקבלים את ברכתו".
 הצוללת התקרבה לפתח הנמל, ואז "התיישבה" בקרקעית הים, בעומק של כ־30 מטר. בשלב זה הגיחו לוחמי השייטת החוצה, בזוגות. ראשונים יצאו איתן המפקד וזאביק, אחריהם דני וגדי, ואחרונים אילן וגלעד. הסמנים נשארו בינתיים בתוך הצוללת.
 היציאה מהצוללת עברה דרך תא ייעודי, שכלל פתח תחתון ופתח עליון. תחילה נפתח הפתח התחתון, וזוג לוחמים נכנס לתא עם ציודו. כשהפתח התחתון נסגר, התמלא התא הסגור במים, להשוואת לחצים עם המים שבחוץ. כשהתא היה מלא לגמרי נפתח הפתח העליון, החיצוני.
 "לצאת מתא הצוללת, עם כל ציוד הצלילה, המוקשים, הנשק וכל שאר הדברים שהיו עלינו, היה תהליך מאוד מסורבל. אחר כך היינו אמורים לשחות שני קילומטרים, עד שובר הגלים של הנמל. התוכנית הבסיסית היתה לשחות ביחד ולחלק בינינו מטרות מייד כשנגיע לשובר.
 "כשגדי ואני יצאנו מהצוללת, לא ראינו את איתן וזאביק, שכבר התחילו לשחות לכיוון הנמל כדי לחסוך זמן. החלטנו גם אנחנו להמשיך הלאה.
 "עד מהרה התברר שהים סביב שובר הגלים סוער. גל אחד העיף אותנו לסלעים שליד השובר. היתה לי קצת בחילה, אבל לא עלה בדעתי להפסיק את הפעולה. הביצוע היה חייב להיות מאה אחוז.
 "כשהתיישבנו על אבני השובר בדקנו מסביב שאין דייג או צופה שיכול לגלות אותנו. הספקנו לראות את הראשים של איתן וזאביק נעלמים בצלילה, הם כבר עברו את השובר ונכנסו למי הנמל. אנחנו השקפנו על הנמל כדי לאתר כלי שיט פוטנציאליים לתקיפה, אבל לא ראינו כאלה.
 "החלטנו לצלול לכיוון המבדוק הצף (שנועד לבצע תיקונים בספינות בתוך הנמל; י"פ), לחפש מטרות בחסותו בכיוון הנמל הצבאי, ואולי גם מחוץ לנמל הצבאי. כשהגענו למבדוק, שמענו אנשים שמסתובבים עליו ומדברים.
 "הנמל היה חשוך לגמרי. המצרים לא האירו על המים בפנסים, אולי כי פחדו מתקיפה אווירית. אבל כל הזמן פיטרלו מעלינו סירות גומי מצריות, שזרקו מטעני עומק, כנראה מחשש לפעולה כמו זו שבאנו לבצע. צריך לזכור שזה היה בלילה אחרי שחיל האוויר פגע בכל שדות התעופה המצריים.
 "הפיצוצים היו לידנו. אתה שומע בום, ומתפלל שהבום הבא לא יהיה עליך. למרות זאת צללנו לכיוון הנמל הצבאי. זיהיתי בחשיכה מצוף כדורי גדול. צללתי אליו, ובחסותו צפיתי שוב לכיוון הנמל הצבאי. לא ראיתי שום מטרות.
 "אילן וגלעד צללו בכיוון ההפוך, לאזור פתח הנמל הראשי. הם זיהו שם שני כלי שיט, והדביקו להם מוקשים.
 "בשלב מסוים התחלתי להבין שבמצב שנוצר, לא נעמוד בזמנים. היינו צריכים לחזור לצוללת עד 03:00 בדיוק. פחדתי שייגמר לנו החמצן בבלונים, והחלטתי לחזור עם גדי למבדוק הצף ולהדביק אליו את המוקשים שהיו לנו.
 "גם המבדוק היה מטרה. אולי לא איכותית כמו משחתת, אבל חשבנו לעצמנו שאם הוא ייהרס, הם לא יוכלו להשתמש בו לתיקון ספינות. מה גם שכאשר המצרים יקלטו שהיו בנמל צוללים, זה יסב להם נזק מורלי חשוב".
 שעתיים שהו דני וגדי במימי הנמל, בלי להתגלות. "הדבקנו את המוקשים למבדוק וחזרנו עם הנצרות השלמות עלינו, נוהל שנועד להוכיח בתחקירים שאכן הדבקנו את המוקשים. אחר כך יצאנו בדרך חזרה לכיוון שובר הגלים, כדי להמשיך משם לצוללת.
 

נמל אלכסנדריה בצילום מ־1958.  "גרמנו למצרים לעבור למגננה" // צילום: GettyImages

"כאן היתה תקלה. היה לנו מכשיר שהיה אמור לזהות אות אינפרה־אדום ולסמן לנו איפה נמצאת הצוללת, אבל הוא לא פעל. מאוחר יותר התברר שגם מצוף הסימון של הסמנים התקלקל, כך שגם אם המכשיר שלנו היה עובד, לא היינו רואים.
 "התחלנו לחזור לכיוון הכללי של הצוללת, לפי כל מיני עצמים שזכרנו מהדרך אל הנמל. שחינו ושחינו, ועדיין לא ראינו ולא שמענו כלום.
 "בשלב מסוים הרמנו קצת את הקול, כי הערכנו שאנחנו קרובים לצוללת, וחשבנו שאולי הצוללים הסמנים יכולים לשמוע אותנו. לקחנו פנס והתחלנו להאיר לכיוון הים, אבל לא קיבלנו שום איתות חוזר או תגובה. רק שקט מוחלט.
 "כשהגיעה השעה 03:00 אמרנו, גדי ואני, אוקיי, נתחיל להתקרב לחוף ולחפש מסתור, כי ידענו שהצוללת תחזור לקחת אותנו למחרת, כפי שסוכם מראש למקרה של תקלה או עיכוב. החלטנו לרדת לחוף, במרחק שני קילומטרים מהנמל. לפני כן השמדנו את כל ציוד הצלילה והדברים המפלילים שהיו עלינו, למקרה שנתגלה. דאגנו שיטבעו ושלא יהיו שמישים.
 "התחלנו לשמוע קולות בערבית והבנו שאלה כנראה חיילים או שומרים. חזרנו למים ושחינו עוד קצת. ראינו כמה סירות עץ, וחשבנו לבדוק אם יש עליהן משוטים או מפרשים, כדי שנוכל לשוט איתן לעומק הים. הן היו ריקות.
 "המשכנו לשחות, עד שאיתרנו נקודה שקטה שבה נוכל לצאת מהמים. השחר התחיל לעלות, וראינו לידנו מבצר נטוש, מין חירבה, ולידה כוך קטן, כמו מערה. נכנסנו, סגרנו את הפתח באבן ואמרנו לעצמנו, נבלה פה את היום ובלילה ניכנס שוב לים.
 "כשכבר היה אור יום, גדי פתאום אמר לי: 'נדמה לי שאני שומע קולות בעברית'. הצצנו החוצה וראינו רגליים עוברות על פנינו מהר. גדי הוציא קצת את הראש, ופתאום הרגליים חוזרות, ואנחנו רואים את שני הזוגות האחרים. מתברר שהם נפגשו במים וניסו יחד לחזור לצוללת, אבל גם הם לא הצליחו למצוא אותה. יד המקרה הובילה אותם בדיוק לחוף שלנו, ולאותו מקום.
 "הכנסנו אותם למערה. היה צפוף מאוד, אבל הסתדרנו. אכלנו את מנות ההישרדות שהיו עלינו. היום עבר בשקט.
  

המקומיים לא ידעו מה יש להם ביד

"סמוך לרדת החשיכה הבחנו בזוג רגליים של ילד, שבחר להתיישב דווקא מעל המערה. הוא זרק אבנים לכיוון הים. התלחשנו בינינו אם לתפוס אותו או לא, ובסוף ויתרנו, כדי שלא נתגלה.
 "הילד קם והסתלק מהמקום. אבל בדיעבד, התברר שהוא קלט משהו חשוד. אחרי חצי שעה הגיעה קבוצה של פלאחים מכפר סמוך, שהתאספו ליד פתח המערה וצעקו לנו לצאת החוצה. לא היו לנו הרבה אפשרויות, מה גם שלא ידענו אם יש להם נשק. יצאנו מהמחבוא".
 עשרות אנשי הכפר, שלא ידעו מה טיב האוצר שנפל לידיהם, הובילו את הלוחמים לכביש סמוך, מתוך כוונה להסגיר אותם לכוחות הביטחון. אילן וגדי הצליחו לחמוק ולהסתתר במפרץ קטן בקו החוף. מאוחר יותר, בלילה, העזו לצאת ואף הסתובבו קצת בעיר אלכסנדריה, אבל נלכדו לבסוף בידי סיור של המשמר האזרחי.
 "אנחנו נשארנו עם ההמון בכביש, והצגנו את עצמנו כימאים מאונייה אנגלית. הם רצו לבצע בנו לינץ', אבל למזלנו הופיע באותו רגע ג'יפ צבאי, והחיילים לקחו אותנו משם. הכפריים הזועמים רצו אחרי הג'יפ וזרקו עלינו אבנים".
 גם באח"י תנין התחוללה באותה יממה דרמה לא קטנה. בלילה הראשון החליט מפקד הצוללת, איוואן דרור, להמתין ללוחמים מעבר לשעה 03:00. "הגיעה השעה היעודה, והחבר'ה לא מגיעים", הוא מספר. "למרות שקיבלתי פקודה לחזור, החלטתי להמתין להם עוד קצת, אולי בכל זאת יגיעו. או לפחות כמה מהם.
 "כשראינו שאנחנו ממתינים לשווא, החלטתי להפליג בחזרה ללב ים. בתכנון המוקדם לקחנו בחשבון את האפשרות של הסתבכות, ולכן הוחלט מראש שנחזור למחרת לאותו מקום ונחכה להם, וכך גם בלילה שאחרי.
 "למחרת בלילה התחלנו להפליג לכיוון הנמל, אבל כשהעלינו את האנטנה של הקשר, שמענו שמפקדת חיל הים משדרת ברצף את השדר 'תנין, חזור הביתה! תנין, חזור הביתה!'. אחר כך אמרו לנו בקשר שהלוחמים נפלו בשבי, ושיש חשש שהמצרים מתכננים לנו הפתעה".
 ששת השבויים הישראלים הובאו למפקדה של חיל הים המצרי באלכסנדריה. "המצרים קשרו לנו כיסוי על העיניים, הפשיטו אותנו והעמידו אותנו בתחתונים סמוך לקיר", מספר דני ברעם. "אחר כך השליכו אותנו לתאים נפרדים. בכל פעם לקחו מישהו אחר לחקירה ראשונית.
 "למחרת קשרו לנו את העיניים, העלו אותנו על ג'יפ, ולקחו אותנו משם. בכל הנסיעה הארוכה שכבנו על הרצפה הלוהטת, והמצרים 'טיפלו' בנו.
 "כשהורידו לי את כיסוי העיניים, ראיתי שזה כבר בית סוהר אמיתי, מין בניין של השב"כ שלהם. הנחתי שאנחנו בקהיר. נדרשתי למסור את המספר האישי ולתת דיסקית ותעודת שבי. ב־24 השעות הראשונות ידעתי שחשוב לשתוק.
 "החקירות היו מסביב לשעון, עם מתורגמן שתירגם לי לעברית. בוא נגיד שלא אמרו בהן 'תודה' או 'בבקשה'. תחשוב על שבי כמו שאתה מדמיין, ועוד קצת. לפעמים זה לא היה חוקר אחד, אלא כמה. העיניים היו כל הזמן קשורות, אולי ראיתי איזה אור רק לרגע".
 ידעת מה קורה עם האחרים?  
 "לא ידעתי כלום. מדי פעם שמעתי קולות של דלת ברזל נסגרת, אז שיערתי שיש מישהו לידי. קיוויתי שאולי יבואו לחלץ אותנו. מישהו שהכרתי מהקיבוץ היה בסיירת מטכ"ל, וקיוויתי שאולי אראה אותו פתאום בא לחלץ אותי. זה לא קרה.
 "בהתחלה לא קיבלתי מזון ראוי. את המים הכניסו לי בכלי גומי, ואחרי ששתיתי, הייתי אמור לעשות בו גם את הצרכים.
 "אחר כך התחילו להכניס לנו דייסה ומלוחייה (נזיד עשוי מעלים; י"פ), אבל חששתי שהם שמים בזה סם, כדי לגרום לי לדבר. אז היתה תקופה שלא נגעתי בכלום, חוץ מקצת מים. באחד הימים הביאו לי גבינה עגולה עטופה בנייר כסף, ואמרתי לעצמי שמאחר שזה הגיע סגור, אני יכול לאכול. אני זוכר שהשומר שלי הופתע שאכלתי את זה.
 "במהלך הימים האלה שמעתי את קריאות המואזין לתפילות. למצרים היה מנהג משלהם, כדי שהשומרים לא יירדמו: להתפקד. הם היו צועקים אחד לשני 'וואחד תמאם, תניין תמאם' (1 בסדר, 2 בסדר)".
  

"חששנו ששתלו מצרי בין השבויים"

באחד הימים, הפתיעו הסוהרים את ברעם כשהביאו לו בגדים נקיים והתירו לו להתקלח. "הסיעו אותי ברכב, כרגיל בעיניים מכוסות וידיים אזוקות, לאיזשהו מקום. הושיבו אותי על ספסל, אבל הרגשתי שיושב לידי מישהו, לא ידעתי מי זה. מאוחר יותר התברר לנו שזו היתה הפעם הראשונה מאז שנפלנו בשבי שכולנו באותו מקום.
 "אמרו לי שאני עומד להיכנס לפגישה אישית עם איש הצלב האדום. ממש לפני הכניסה לחדר הסירו לי את האזיקים ואת כיסוי העיניים.
 "היום אני יודע שלנציג שישב מולי קראו בואזר, ושהוא היה שוויצרי, כי שמעתי שהוא היה בקשר עם שבויים ישראלים גם במלחמת יום כיפור. נכנסתי לחדר, ישבתי מולו, והחוקר המצרי יצא החוצה.
 "בואזר הציג את עצמו ושאל אותי מה קורה איתי ומה שלומי. אני כמובן חשדתי ואמרתי רק 'בסדר'. הוא שאל אם הרביצו לי, ולא עניתי. אמרתי לעצמי, אני לא יודע מי זה, ואני עלול להסתבך.
 

ביום השחרור מהשבי. ברעם מנופף במרכז 

"בואזר הוציא תעודה של הצלב האדום, כדי להוכיח לי מי הוא. אמרתי לו: 'כל אחד יכול להדפיס תעודות כאלה'.
 "הוא אמר לי: 'אני נוסע מחר או מחרתיים לישראל, ואראה את ההורים שלך. בוא, קח נייר ותכתוב להם משהו'. אמרתי לו שאני לא רוצה. הוא ביקש שוב, ואז עניתי לו: 'אם תראה אותם, תמסור להם דרישת שלום'.
 "אחרי הפגישה לקחו אותנו בחזרה, כל אחד לתא שלו. אחרי מספר ימים העבירו אותנו לחדר גדול יחסית, ומאותו רגע היינו כולנו ביחד".
 חוץ מששת אנשי השייטת היו בתא עוד שלושה טייסים ושני אנשי חיל הים שנפלו גם הם בשבי - בסך הכל 11 שבויים. אחד הטייסים, מרדכי לבון, הוחזר לישראל כעבור זמן קצר.
 "המעבר לחדר המשותף היה משמח, אבל גם קצת מפחיד. לא כולם הכירו את כולם, וחששנו שאולי יש בינינו מישהו מושתל של המצרים. התחלנו לשאול מי מכיר את מי בארץ. מובן שמהר מאוד גילינו שישראל היא מדינה קטנה, ושכולנו מכירים אנשים משותפים".
 החדר החדש כלל גם מיטות, ועד מהרה התפתחה בו שיגרת שבי. "התנאים קצת השתפרו. קיבלנו חבילות ומכתבים מהבית, הביאו לנו ספרים והרשו לנו לכתוב מכתבים. קבענו לעצמנו סדר יום, כמו מתי מכבים את האור ומתי מותר לדבר. אחת לכמה זמן ערכנו אסיפה, מין 'שיחת קיבוץ' שכזו, כדי לשמוע אם למישהו מפריע משהו, כדי שלא יהיו ריבים ושנאה. זה עבד מצוין".
 אחת ההחלטות המשותפות שקיבלו השבויים כקבוצה היתה שחוץ מהמכתבים, כל תוכן החבילות שמגיעות מהמשפחות דרך הצלב האדום שייך לכולם, ומתחלקים בהן שווה בשווה. "היינו עושים ארוחות שישי משותפות עם המוצרים שהגיעו בחבילות ומחליפים בינינו ספרים. ניסינו אפילו לעשות בחינות בגרות, שלחו לנו מהארץ ספרי לימוד. יאיר ברק, הטייס, היה על תקן הבוחן. בסוף השתחררנו מהשבי לפני מועד ה'בחינה'".
 רגע אחר מהשבי הוא זוכר במיוחד. "יום אחד התחשק לנו לאכול עוגה. יאיר אמר ששמן רותח מגיע לחום אדיר, שיעזור לנו לאפות את העוגה. היה לנו לא מעט שמן מהחבילות, וקיבלנו גם קצת כסף ששלחו לנו מהארץ דרך הצלב האדום, כך שיכולנו לבקש מהשומרים להביא לנו שמן מהקנטינה.
 "לקחנו שני סירים. באחד הרתחנו שמן על גזייה שהיתה לנו, ובשני הנחנו בלילת עוגה. אחר כך שמנו את הסיר עם הבלילה בתוך סיר השמן הרותח, ומהחום, העוגה נאפתה והיתה מעדן".
 המשיכו לחקור אתכם?
 "כן, אבל לעיתים רחוקות יותר. המשיכו גם להעניש אותנו מדי פעם. אני הייתי בצינוק יום ולילה אחד, לא זוכר כבר למה. אבל לא רק אני. מדי פעם מישהו היה נעלם פתאום ליום או יומיים".
 אראלה, בת זוגו של דני, ידעה שהוא בקומנדו הימי, אבל לא ידעה על הפעולות שבהן הוא משתתף. "כשהכרנו, שנה לפני המלחמה, הוא אמר לי רק שהוא משרת שם, וזה ממש לא הרשים אותי. הוא היה בחור שתקן, כמעט לא דיבר.
 "יומיים אחרי פרוץ המלחמה התקשרתי לשייטת ושאלתי אם אפשר לדבר איתו. ענו לי, 'לא'. שאלתי מתי יהיה אפשר לדבר איתו, והבחור בטלפון אמר: 'לא יודע'. שאלתי: 'תוכל למסור לו דרישת שלום?' והוא ענה: 'אני מקווה'.
 "אחר כך פגשתי את אחותו של גדי פטיש, בן זוגו של דני לצלילה, והיא בישרה לי ששניהם בשבי, המשפחות קיבלו הודעה רשמית.
 "בסוף המלחמה היו פה חגיגות, אבל דני לא חזר. כולם היו שמחים ועליזים ודיברו על שחרור ירושלים ועל הניצחון המזהיר, ואני הייתי המומה. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי.
 "אחרי חודשיים התפרסמה תמונה נוראית של השבויים בעיתון המצרי 'אל־אהראם'. זו היתה פשוט זוועת אנוש לראות את הפנים הנפוחות האלה. הייתי אז בחורה צעירה, והדמיון שלי עבד שעות נוספות. אתה צריך להבין שהדור שלנו גדל על הסיפור של אורי אילן, שהתאבד ב־1955 בכלא הסורי. השבי נחשב עבורנו לדבר שאין גרוע ממנו, עדיף כבר למות.
 "לא אשכח את היום שבו הורי השבויים קיבלו מכתבים, ודני לא כתב כלום. לראות את הפנים של אביו, אחרי שחזר בידיים ריקות מהפגישה עם נציגי הצלב האדום, זה היה שובר לב. אבא שלו סיפר לנו שדני לא האמין לנציג השוויצרי ומסר דרכו רק דרישת שלום, בלי מכתב".
 אחר כך החלה אראלה לקבל מכתבים מדני, ושלחה לו מכתבים וחבילות. "בשלב מסוים התברר שהצנזור המצרי לא מבין את כתב היד שלי, ולכן הוא הפסיק להעביר לדני מכתבים ממני. כתבתי לו, בפתח המכתב ששלחתי לדני: 'צנזור יקר, זה הכתב שלי מלידה, ואני לא יודעת איך לשנות אותו - אני מבקשת שתעביר את המכתבים'. זה עבד".
 דני: "את החבילות אראלה היתה אורזת בדפים של עיתונים. היא בכוונה השתמשה בעמודים הראשונים, כדי שאראה בהם את הדיווחים מהארץ על תוצאות המלחמה. ככה למדנו שצה"ל ניצח ושירושלים שוחררה".
   

"חודש אחרי השחרור לא הפסיק לחייך"

השבועות הפכו לחודשים. בשלב מסוים התחילו להגיע לאוזני השבויים הישראלים בקהיר שמועות על כך ששבויים שהוחזקו בידי סוריה, לבנון, ירדן ועיראק כבר שוחררו.
 "אני זוכר ששאלנו את בואזר למה אנחנו לא משוחררים, והוא ענה שעדיין אין הבנות עם המצרים", אומר ברעם. "מאוחר יותר נודע לנו שישראל מעוניינת לשחרר גם אסירים ישראלים שכלואים במצרים באשמת ריגול, אבל הנשיא נאצר לא הסכים. הבנו מייד שמדובר בארבעת אסירי פרשת 'עסק הביש' - מרסל ניניו, ויקטור לוי, רוברט דסה ופיליפ נתנזון - ובמרגל הישראלי וולפגנג לוץ (זאב גור אריה), שנתפס במצרים ב־1965.
 "למרות שלא הכרנו אותם אישית ולא ראינו אותם בשבי, החלטנו בינינו שאנחנו מוכנים להישאר בשבי ככל שיידרש, עד שישחררו גם אותם".
 גם אם זה אומר שתיאלצו לשהות במצרים עוד זמן רב?
 "כן. ההחלטה הזאת התקבלה פה אחד. כתבנו ודיברנו על זה, ונראה שזה הצליח להגיע לישראל, למרות הצנזורה הדו־צדדית שעברו המכתבים ששלחנו והמכתבים שקיבלנו.
 

השבויים בצילום מהעיתון "אל־אהראם". למעלה מימין: ליפשיץ, ברעם ופטיש. למטה: שני ובן יוסף

"מאוחר יותר שמעתי ממאיר עמית, שהיה אז ראש המוסד, שבממשלה היה ויכוח בנוגע לעיסקה - האם לוותר על אסירי 'עסק הביש' ולהחזיר רק אותנו, או ללחוץ על המצרים לשחרר גם את אסירי עסק הביש, בידיעה שאנחנו מוכנים להישאר זמן נוסף בשבי למענם.
 "באיזשהו שלב בדיון בממשלה, משה דיין אמר: 'תשמעו, צריך לגמור עם הסיפור הזה, כי עוד מעט מתחיל החורף ואין לי 5,000 שמיכות לשבויים המצרים. אין לי איפה לאפסן אותם'. עמית אמר: 'לא, אני אבא של אסירי הפרשה', והחליט לשחרר ללא תמורה שני קצינים מצרים בדרגות בכירות יחסית, שהיו מקורבים לנאצר. הם היו אמורים להיפגש עם נאצר ולדבר על ליבו שיסכים לשחרור אסירי הפרשה".
 דן הדני, שהיה קצין מודיעין בחיל האוויר ואחראי לחילופי השבויים, מאשר כי למרות התשובות השליליות מנאצר, עמית התעקש לשחרר גם את אסירי עסק הביש. "שלחתי מכתב לשבויים, שיידעו שיש עיכוב בעניינם בגלל המשא ומתן על אסירי הפרשה, וקיבלתי מהם תשובה שהם מוכנים לשבת כמה שצריך - כדי שגם אנשי הפרשה יחזרו הביתה".
 בסופו של דבר, ניאותו המצרים לשחרר במסגרת העיסקה את כל השבויים הישראלים שהיו בידיהם. השחרור נעשה בצורה מדורגת - בכל כמה ימים שוחרר אחד, או זוג.
 "אני ויאיר ברק נשארנו האחרונים, אז ניקינו וסידרנו את החדר, כדי שלא יישארו אחרינו כל מיני 'סובנירים', כמו פתקים שכתבנו. אגב, יאיר היה מקבל את החבילות הכי טובות, כי הוא כבר היה אז קפטן באל על, ונשבה במהלך שירות מילואים במלחמה. את החבילות שלחו לו דיילות של החברה, כך שהיו שם פרודוקטים מחו"ל".
 את יום השחרור, 23 בינואר 1968, לא ישכח ברעם לעולם. "לבשתי כובע צמר, כזה עם שתי אוזניים, שאראלה סרגה ושלחה לי. לא אהבתי כל כך את האוזניים האלה, אז קיפלתי אותן למעלה".
 אראלה: "אני זוכרת אותו יורד מהמסוק בשדה דב, במדי קצין ישראלי, שדאגו לתת לו בדרך. הוא חייך, זה היה רגע מכונן של אושר. אחרי השחרור הוא היה מאושר, חודש ימים לא הפסיק לחייך. החוויה הזאת לימדה אותי שהחיים הם לפעמים כמו סערה בים. כשהיא בעיצומה, אתה לא מאמין שהיא תיגמר. ואז פתאום יוצאת השמש, והכל מאחוריך".
 

"עשינו בדיוק מה שהתבקשנו לעשות"

דני שומר על קשר עם השבויים עד היום, "וזה כולל את הטייסים. אני ויאיר ברק מדברים בטלפון בכל שנה ביום השחרור שלנו, והרבה פעמים נפגשים ועושים משהו ביחד, טיול או משהו כזה". אבל הכאב לא מרפה ממנו.
 "מלחמת ששת הימים תפסה את חיל הים במצב לא הכי טוב. החיל היה מיושן יחסית, והאחרון שספרו בצבא. הראש של החיל היה כבר בכלים החדשים שהיו אמורים להגיע, כמו הצוללת דקר וסטי"לים חדשים שהיו בבנייה. בששת הימים היתה לצה"ל רק צוללת פעילה אחת, וחיל הים התחיל את המלחמה לא מוכן מבחינה טכנית.
 "מעבר לזה, התמונה שהתקבלה עד היום היתה שהשייטת נכשלה בששת הימים. את זה צריך לתקן. אנחנו עשינו בדיוק מה שהתבקשנו לעשות. באלכסנדריה הדבקנו את המוקשים ויצאנו בהצלחה מהנמל. הכל התבצע ככתבו וכלשונו. גם הצוות של השייטת שפעל בנמל פורט סעיד עשה את שלו".
 ידוע לך אם המוקשים שהדבקתם אכן התפוצצו וגרמו לנזק המיוחל?
 "אילן וגלעד צללו לכיוון פתח הנמל, זיהו שני כלי שיט והדביקו לשניהם מוקשים שהתפוצצו. אני מאמין שגם המוקשים שאני וגדי הדבקנו למבדוק התפוצצו, אבל עד היום לא קיבלתי מידע ודאי על כך. הצוללים בנמל פורט סעיד סיירו בנמל כשלוש שעות, לא מצאו מטרות כי הנמל היה ריק, וחזרו כמתוכנן לנקודת המפגש.
 "מבחינה פילוסופית, אפשר להתווכח אם הדבקה של מוקש נחשבת להצלחה ואי הדבקה לכישלון. אבל במשך שעות היו צוללים ישראלים בשני הנמלים המצריים החשובים. אני לא חושב שבישראל היו מאושרים שבזמן מלחמה מישהו יסתובב שלוש שעות בנמל חיפה או בנמל אשדוד".
 אתה מרגיש שהיו גורמים שניסו להצניע במתכוון את הפעולה שלכם?
 "לימים נפגשתי עם מי שהיה מפקד השייטת במלחמה, ואמרתי לו במפורש שהפעולה שלנו הוצנעה. חיל הים והשייטת הוצגו כמי שלא הצליחו במלחמה, למרות שביצענו את המשימות במדויק. הפעולות התאפיינו בדבקות במשימה, במקצוענות, בכושר ובמוטיבציה, וכל זה בלי מודיעין - רק עם עזרי ניווט בסיסיים, כשהצי המצרי כבר מחכה לנו.
 "למרות כל הקשיים, חדרנו לתוך נמלי האויב, הדבקנו מוקשים ויצאנו מבלי שהתגלינו. פעולות השייטת בחזית הדרומית היו מוצלחות וגרמו למצרים לעבור למגננה ולא לחסום את נתיבי השיט של ישראל, דבר שבארץ חששו ממנו מאוד. וזה מה שחשוב לזכור".
הדפסשלח לחבר
עבור לתוכן העמוד