דלג על חיפוש 1
חיפוש 1
דלג על ניווט מהיר
ניווט מהיר
דלג על Banners
Banners
חילים משוחררים
אתר זרוע הים
פייסבוק
תרומות
טיפים בנושאים שונים
חנות וירטואלית
מבצעים והנחות

זכרונות שמואל טנקוס

זכרונות מפעילות בעליה ב' בשנות ה- 30

ספור המלוים של האניה "מאטרטו" כולל שמוליק טנקוס

 

זכרונות מפעילות בעליה ב'

{לא צוין שם הדובר, מן התוכן מסתבר שאלו דברי שמואל טנקוס}
ב- 19/10/38 יצאתי ביחד עם האלחוטאי גרישה (מקיבוץ מעברות) באנייה האיטלקית ג'רוזלמה לאיטליה כדי לשמש כמלווה לאניית מעפילים. כל אחד מאיתנו קיבל 10 לירות סטרלינג כמנת ברזל. בארץ נאמר לנו שעלינו לרדת מהאנייה בנמל ברינדיזי ומשם לנסוע ברכבת לונציה. לשאלתנו מדוע עלינו לרדת בברנדיזי כאשר האנייה תגיע לונציה נאמר לנו שאם ניסע ברכבת נגיע לונציה כ- 4 שעות לפני שהאנייה תגיע לונציה וכל שעה חשובה. אח"כ כאשר הגענו לונציה חיכינו באיטליה עוד שלושה שבועות עד שעלינו לאנייה.
בארץ נאמר לנו שבונציה עלינו להתאכסן במלון אירופה בריטניה, אחד המלונות המפוארים והיקרים ביותר בונציה. זאת על מנת שלא נעורר חשד. בתא שלנו באנייה היה עוד נוסע אחד, פרסי מתנועת ה"בהאים".
כאשר הגענו לברינדיזי התלבשנו בחליפות שנרכשו על ידינו בארץ. זו היתה הפעם הראשונה בחיי שלבשתי חליפה. הייתי אז בן 24. כאשר רצינו לענוב את העניבה התברר לשנינו שאיננו יודעים איך עושים את הקשר של העניבה. הפרסי שהיה אתנו בתא לימד אותנו כיצד לקשור את העניבה.
עלינו לרכבת שהיתה איטית ביותר ועצרה בכל תחנה. הנסיעה ברכבת ארכה כ- 20 שעות. הרכבת היתה עמוסה ביותר ובכל תחנה נוספו נוסעים. האנשים שהיו איתנו ברכבת שאלו אותנו מי אנחנו. ענינו להם שאנחנו סטודנטים גרמנים הנוסעים לאיטליה לשם לימודים. מרגע זה התייחסו אלינו בכבוד גדול והשתדלו להנעים לנו את הנסיעה עד כמה שאפשר. בלילה ראינו לפתע שהתא שלנו ברכבת מתרוקן ונותנים לנו את האפשרות להשתרע על הספסלים ולישון. מחוץ לתא עמדו מספר איטלקים ולא נתנו לאיש להכנס וזאת כדי לא להפריע את מנוחתם של הסטודנטים הגרמנים.
הגענו לונציה בשעת בוקר מוקדמת. בתחנת הרכבת היו נציגים של בתי מלון שונים שבאו לקבל את האורחים של מלונותיהם. מצאנו את הנציג של מלון אירופה בריטניה. הוא שאל אותנו כיצד ברצוננו להגיע למלון- בגונדולה, בסירת מנוע פרטית או ציבורית. אני חשבתי שגונדולה זה יהיה בודאי הזול ביותר ולכן ביקשתי גונדולה. אח"כ התברר שזו ההסעה היקרה ביותר. כאשר הגענו למלון נאמר לי ע"י הגונדוליר שמחיר הנסיעה הוא 20 לירטות. שטר של 10 לירטות היה בצבע אדום. כמו כן היו ברשותי שני חצאי לירות סטרלינג שאף צבעם היה אדום. נתתי לו שני שטרות אדומים. לתמהוני הרב הגונדוליר הודה לי מאד, השתחווה ולא ידע מה לעשות. כאשר הגעתי לחדר במלון התברר לי שבמקום לתת לו שני שטרות של 10 לירטות נתתי לו שני חצאי לירות סטרלינג שערכן היה 100 לירטות. זאת אומרת שלמתי פי חמש ממה שדרש. רק אז הבנתי את התנהגותו. הוא חושב בודאי איזה תייר אדיב זה שנותן לו דמי שומה כל כך גדולים.
כאשר נכנסנו לחדר במלון (אגב זו היתה הפעם הראשונה בחיי שהתאכסנתי במלון) נדהמתי לראות חדר גדול עם שתי מיטות רחבות כאשר על כל אחת מהן כילה עד התקרה, טלפון ליד כל מיטה, כורסאות עור וכו'. להפתעתי לא היה גבול כאשר נוכחתי שיש לחדר שרותים נפרדים.
היינו עיפים מנסיעה של כל הלילה ברכבת ועד ארוחת הבוקר היה עוד זמן רב ולכן חשבנו קצת לנוח לפני הארוחה. אני לא נכנסתי למיטה אלא השתרעתי על אחת הכורסאות, זאת כדי שלא יגידו איזה פרא אדם זה שנכנס למיטה לאחר שהיא כל כך מסודרת ולא בלילה. בגלל אותה סיבה הייתי מסדר בוקר בוקר את המיטה שלי.
לאחר מנוחה קצרה ירדנו לחדר האוכל שם פגשנו את יחזקאל רבינוביץ ואת דני שינד וכך קשרנו את הקשר עם האנשים שלנו באיטליה.
בבקר כאשר יצאנו מהחדר ראינו שבחדרי מלון אחרים הנעלים של האורחים נמצאות מחוץ לחדר. לא הבינונו את הסיבה לכך. חשבנו שאם הנעלים בחוץ כדי שלא יסריח בחדר, מדוע הגרביים בפנים. לבסוף החלטנו שהסיבה היא שמנקי החדרים ידעו שהאורחים עוד בפנים ולא יפריעו להם.
כעבור מספר ימים היה צריך להגיע לונציה ולהצטרף אלינו כתריאל יפה. נאמר לנו שהוא יצא את הארץ ללא כסף ולכן הוטל עלינו לנסוע לטריסט כדי לקבל אותו. הלכתי לתחנת הרכבת ביחד עם גרישה. כאשר הגענו לתחנה התחיל גרישה לקרוא ולהתעניין במודעות ובתמונות שהיו תלויות בתחנה. אמרתי לו שיש לקנות כרטיס ואח"כ להתעניין בתמונה עצמה. הוא לא נענה. אני ניגשתי לקנות כרטיס. הכרטיסן אמר לי שהרכבת לטריסט או שכבר יצאה או שעומדת לצאת בכל רגע. קניתי את הכרטיס ורצתי מהר אל הרציף. בהגיעי ראיתי שהרכבת מתחילה לזוז. רצתי אחריה והספקתי עוד לעלות.
כאשר הגעתי לטריסט כבר היה לילה. האנייה היתה צריכה להגיע למחרת בבוקר. איטלקית כמובן לא ידעתי, אבל ידעתי כיצד אומרים באיטלקית מלון- אלברגו.  יצאתי מהתחנה והתחלתי להסתכל על השלטים לראות את המלה אלברגו. רציתי להתאכסן במלון קרוב לנמל כדי שבבוקר אוכל להגיע לנמל בנקל. לא ראיתי אף שלט כזה. היה ברשותי ספרון קטן שקניתי בארץ- ספרון ובו משפטים שונים באנגלית ותרגומם לאיטלקית. נגשתי לחלון ראוה מואר כדי לחפש בספר את המשפטים הדרושים כדי לשאול על מלון. תוך כדי כך ניגש אלי אדם אחד ושאל אותי מה אני מחפש. לאחר שהסברתי לו בתנועות ידיים ועם המלה אלברגו, הוא התנדב להוביל אותי למלון. שמחתי על כך והלכתי איתו. הוא הוביל אותי למלון מסוים שנראה בעיני די מפוקפק אבל בלית ברירה קבלתי שם חדר ללון את הלילה. לאחר שנרשמתי, הלכתי לאכול והוא בא אתי. כמובן שהזמנתי אותו לאכול איתי והוא אכל גם את מה שאני השארתי.
לאחר הארוחה חזרתי למלון. לחדר שקיבלתי היו שתי דלתות, האחת דלת הכניסה והשנייה היתה סגורה, כנראה דלת המובילה לחדר שני. היות והמקום היה חשוד בעיני וחשבתי שמא יבואו בלילה לגנוב

זכרונות של שמוליק טנקוס על ההעפלה בשנות השלושים

דף 2

את כספי, נעלתי את דלת הכניסה מבפנים ואילו את הדלת השנייה חסמתי עם השולחן והכסאות שהיו בחדר.
בבקר השכם קמתי והלכתי לנמל. ניסיתי להכנס לנמל אולם השומרים לא הרשו לי זאת. במקום היתה רחבה גדולה עם כחמש כניסות לנמל זו ליד זו. החלטתי לעמוד ברחבה זו ולצפות על כל הכניסות בתקוה שכאשר כתריאל יצא באחת מהן אוכל לראות אותו ולהפגש איתו. בינתים הלכה הרחבה והתמלאה במכוניות ועגלות ואני נדחקתי לאט לאט אחורה. כמו כן התחילה תנועה גדולה של נכנסים ויוצאים לנמל. הגעתי למצב שכבר לא יכולתי לראות את כל השערים והגעתי למסקנה שלא אוכל לראות את כתריאל בצאתו. החלטתי לנסות שוב ולהכנס לנמל. נגשתי לאחת הכניסות וניסיתי להסביר לשומר את מבוקשי. תוך כדי שיחה איתו ראיתי את כתריאל עובר וכך נפגשנו. היה לנו מזל גדול כי הפגישה היתה מקרית מאד ויכלה גם שלא להתבצע.
האניות ששכרנו באותם זמנים להובלת מעפילים היו יווניות. הממשלה הבריטית לחצה על הממשלה היוונית שלא תרשה לאניות בדגל יווני לעסוק בפעולות אלה. הממשלה היוונית נעתרה, וחוקקה חוק לפיו אסור לאניות בדגל יווני לעסוק בהסעת מעפילים בלתי ליגליים.
האנייה שנשכרה על ידינו לצורך הפעולה היתה יוונית בשם "איריני ורניקוס" על שם אם משפחת ורניקוס, משפחה שעסקה בספנות והיו לה מספר גוררות בנמל פיראוס וכן שתי אניות הצלה- "איריני ורניקוס" ו"אגרוס גיאורגיוס".
בעקבות החלטת הממשלה היוונית היה צריך להחליף את הדגל של איריני ורניקוס מדגל יווני לדגל אחר. לשם כך הוקמה בלונדון חברה פנמית בשם קומפניה פנמניה דס רמורקיאדורס לימטדה- חברה פנמית לגוררות בע"מ.
לאחר הקמת החברה הנ"ל התחילו אנשינו באירופה, פלוס משפחת ורניקוס, לפעול להחלפת הדגל היווני בדגל פנמי. פעולה זו נמשכה זמן ניכר. זו היתה הסיבה שחיכינו באיטליה שלושה שבועות עד שכל הסידורים להחלפת הדגל הושלמו. בינתים אנחנו (כתריאל יפה, גרישה ואני) כבר שהינו בונציה כ- 10 ימים. זה זמן די ממושך לבלות בונציה, מה גם שאז עוד לא ידענו כמה זמן עוד נצטרך לחכות עד שיוחלף הדגל. לא היה לנו יותר מה לעשות בונציה וחוץ מזה חשבנו ששהיה כל כך ממושכת שם תעורר חשד. פנינו לאנשינו במקום בבקשה לנסוע לבקר ברומא. אמרנו להם שמלון בין כה חייבים לספק לנו אז מה ההבדל אם אנחנו נמצאים בונציה או ברומא. אמרנו שהנסיעה לרומא וחזרה תהיה על חשבוננו, הינו שברומא נתאכסן במלון פחות מפואר ובהפרש המחירים נכסה את הוצאות הנסיעה. אנשינו במקום הסכימו וסוכם שכאשר נגיע לרומא נבריק לונציה באיזה מלון אנחנו מתאכסנים וכאשר ירצו שנחזור לונציה יבריקו לנו לאותו מלון.
גרישה רצה לרכוש בנג'ו. החלטנו שבמשותף נכסה את מחיר הבנג'ו.
הגענו לרומא ביום בו היה כנס של הלוחמים האיטלקים במלחמות השונות וכל בתי המלון היו תפוסים. לא היתה לנו ברירה ונאלצנו להתאכסן במלון יותר יקר מזה שחשבנו. שהינו במלון זה כשלושה ימים עד שהלחץ על בתי המלון ירד. היות והוצאנו על השהיה במלון יותר ממה שתכננו נאלצנו להתאכסן במלון זול. נכנסנו למלון "אלברגו קמפידוליו" בסביבות ככר ונציה המפורסם. לאחר ששהינו במלון זה כיומיים התברר לנו שבמלון מתאכסנים עוד שלושה יהודים מארץ ישראל, יהודים שנראו לנו מפוקפקים ביותר. חששנו שאם יהודים אלה יסתכסכו עם המשטרה יכניסו גם אותנו לאותה קלחת והחלטנו לעזוב מלון זה ולעבור לאחר.
עוד לפני זה טיילנו בככר ונציה. במקום נגשו אלינו שני בלשים ודרשו מאיתנו את הנירות שלנו. לאחר בדיקת הנירות הניחו לנו להמשיך בדרכנו.
לאחר שעזבנו מלון זה חששנו שמא עד שהמברק לרומא על שינוי כתובת יגיע לייעודו, בינתים ישלחו לנו מברק למלון הקודם. החלטנו לגשת למלון הקודם כדי לברר אם לא הגיעה עבורנו הודעה כל שהיא.
בדרך למלון אמרתי לכתריאל שלא כדאי לעבור דרך ככר ונציה. כתריאל לא הסכים בטענה שכבר נבדקנו ואין כל חשש. כאשר הגענו לקרבת המלון נשארתי אני מאחור וכתריאל הלך להכנס למלון. לפתע שמעתי שריקה וכתריאל סימן לי להסתלק מהמקום. כאשר נפגשנו שאלתי אותו מה קרה. הוא אמר שברגע שהתקרב לדלת הכניסה ראה בפנים משטרה ושלושת היהודים שלנו נחקרים ולכן החליט שלא להכנס.
בדרכנו משם חזרתי והזהרתי בפני המעבר דרך ככר ונציה. גם הפעם כתריאל התעקש. בככר עצרו אותנו שוב בלשים ובקשו את הנירות. לתמהוננו הרב לא הסתפקו בנירות שהיו ברשותנו ודרשו מאיתנו מסמך נוסף הנקרא "סוג'ורנו". התברר שכל זר הנמצא ברומא מעל לשלושה ימים חייב להתייצב במשטרה ולקבל את אותו סוג'ורנו. אנחנו לא ידענו על הוראה כזו וכמובן לא התייצבנו במשטרה. היות ומסמך זה לא היה ברשותנו נלקחנו למשטרה לחקירה שנמשכה די זמן ואפילו חפשו נשק בכלינו. לאחר מכן איפשרו לנו ללכת.
הסיפור שאנשינו במקום סיפרו על מקרה זה היה כדלהלן:
שמואל וכתריאל טיילו בככר ונציה, נכנסו לגן של ארמון ונציה והגיעו עד החלון המשקיף לחדר עבודתו של מוסוליני. הניחו אבן לרגלי החלון ועלו להציץ על מוסוליני ושם נתפשו ע"י המשטרה.
כאשר שהינו ברומא הציגו שם באחד מבתי הקולנוע את הסרט "מריה ולבסקה" עם שרל בואיה וגרטה גרבו. החלטנו שנלך לסרט זה. הקולנוע היה די מרוחק מהמלון שלנו. החלטנו ללכת ברגל כי לנסוע באוטובוס זה בזבוז כסף. הגענו לקולנוע ונוכחנו שכרטיס כניסה עולה 6 לירטות. אמרנו שזה יותר מדי יקר בשביל עם ישראל וחזרנו כלעומת שבאנו.
לבסוף הגיע המברק המיוחל וחזרנו לונציה. שם הלכנו ביחד עם אנשינו במקום אל הקונסול הפנמי, שאגב היה יהודי, על מנת שיחתום על המסמכים הדרושים לשם החלפת הדגל. ישבנו אצלו מעל שעתיים. הוא התלבט מאד וכל הזמן טען שאיננו יכול לעשות זאת. לאחר לחץ ממושך מצדנו, נעתר. המסמכים נחתמו, הדגל הוחלף ואנחנו- כתריאל, גרישה ואני עלינו לאנייה שעגנה בונציה מבלי שהדרכונים שלנו יוחתמו בחותמת של יציאה מאיטליה. ז"א היתה לנו בדרכון חותמת של כניסה לאיטליה ואילו חותמת של יציאה לא היתה.

זכרונות של שמוליק טנקוס על ההעפלה בשנות השלושים

דף 3

מונציה הפלגנו לספליט שביוגוסלביה. חיכינו שם מספר ימים ואחר הפלגנו ל"בארי" שבאיטליה לקחת את הטרנספורט הראשון של כ- 300 מעפילים מפולניה.
האנייה "איריני ורניקוס" ששמה הוחלף ל"אטרטו" היתה אניית הצלה של כ- 600 טון. אנייה חזקה עם מהירות שיוט של 10 קשרים ויכולת להגיע עד 13 קשר. באותם הזמנים מהירות זו נחשבה לגבוהה. במחסן האנייה נבנו משטחים שעליהם ישנו המעפילים על מזרונים. בתי שימוש הוקמו מעץ על הסיפון עם צינור שיוביל את הלכלוך ישר לים. כאשר האנייה הטלטלה בגלים, הלכלוך במקום להחליק לים היה מחליק לסיפון. הצחנה היתה רבה. נוסף על כך המעפילים הקיאו הן בתוך המחסן והן על הסיפון. היה צורך לנקות את האנייה בלי הרף ולשפוך כל הזמן חומר חיטוי. יחד עם המעפילים הגיע גם לוי שורץ המכונה היום שבט. הוא ליווה אותם כל הדרך מפולניה והיה מארגן אותם באנייה. לאחר ההורדה בחוף היה חוזר לפולניה ובא עם קבוצה חדשה.
בזמן שהים היה סוער והמעפילים הרגישו לא טוב, ארגנו באנייה קבוצה של אנשים שהרגישו טוב אשר הסתובבו כל הזמן עם דליים ומטאטאים. כל מי שהתחיל להקיא הגישו לו מיד דלי כדי שיקיא לתוכו ולא על הסיפון. כמובן קבוצת מעפילים זו עסקה כל הזמן בשטיפה וניקוי האנייה.
באנייה היה צוות של כ- 23 איש. היה לה רק רב חובל יחיד. את תפקיד קצין הסיפון מלאנו, פרט לרב החובל, גם כתריאל ואני. גרישה שמש כאלחוטאי. באנייה היה מטבח קטן עבור צוות של 23 איש. אי אפשר היה לבשל בו בנוסף על כך ל- 300 איש, לכן הבישול למעפילים נעשה בלילה ולמעשה אני הייתי בעיקר המבשל. לקבלת האוכל היו המעפילים מסתדרים בתור, עוברים ליד הסיר עם הצלחות שלהם. כל אחד היה מקבל את המנה שלו ומוצא לו מקום לאכול. הצפיפות היתה כמובן רבה ביותר אבל יש לציין שהמשמעת היתה טובה ולא היו לנו בעיות משמעת. היתה משמעת מים אשר חילקו במשורה. להתרחץ כמובן שלא היו מים.
חלק ניכר מהמעפילים ראה לראשונה את הים ולכולם היתה זאת הפעם הראשונה שהפליגו בים. היה צריך להשגיח עליהם בשבע עיניים. פעם, ביום שמש בהיר הים שקט ביותר, ראיתי התקהלות בירכתיים. ניגשתי לברר מה העניין. התברר לי לתמהוני שאחד המעפילים רצה לקשור עצמו בחבל ולקפוץ לים להתרחץ ולהגרר אחרי האנייה. אילו היה עושה זאת היה טובע כי במהירות כזו של האנייה לא היה לו כל סיכוי להחזיק עצמו מעל למים.
באחת ההפלגות היתה באנייה קבוצה של מעפילים דתיים. הם לא אכלו את האוכל שבשלנו באנייה. הם הביאו אתם שימורים אותם אכלו. באנייה הם רק קבלו לחם, ירקות ושתייה. הגענו לחוף ביום ששי בלילה. קבוצת הדתיים הודיעה לנו שהם לא ירדו לחוף כי אינם רוצים לחלל את השבת. הודענו זאת לחוף. בחוף, דוד'קה כתב פתק בו הם הורשו לרדת לחוף וחתם בשם איזה רב. לאחר מכן הם ירדו.
התפקיד של המלווים באנייה (כתריאל ואני) היה להשגיח על המעפילים, לארגן את החיים באנייה ולשמש כקציני משמרת. בהגיענו לחוף היה עלינו להוביל את האנייה לנקודה שנקבעה להורדת המעפילים. היה עלינו להגיע מעמק הים ישירות אל הנקודה כדי שלא לשוט לאורך החוף, מה שהיה מגדיל את הסיכויים להתפש ע"י ספינות המשמר של המשטרה הבריטית. אנחנו הכרנו כל נקודת אור בחוף וכך יכלנו לכוון את האנייה עוד ממרחק רב לנקודה שנקבעה. כדי לעזור לנו להגיע למקום הנכון, נקבע בחוף מגדלור. בתוך פח של בנזין שהיה פתוח רק לצד אחד הותקן פנס רוח. את פתח הפח היו מכסים למשך ארבע דקות ומגלים אותו למשך דקה. זאת כדי להקשות על הסירות של המשטרה שסיירו בחוף לזהות כי אור זה מתנהג באופן קבוע ולעורר את חשדם. מגדלור המאפל למשך ארבע דקות ונגלה לדקה, קשה להרגיש בו למי שאיינו מצפה לו באותו מקום.
מעמק הים, ממרחק מעל ל- 30 מיל, היינו מעלים את מהירות האנייה למכסימום, היינו שלושה עשר קשר ומפליגים ישירות לנקודת ההורדה. כמו-כן היינו כבר אז מוציאים את הסירות מעבר לדופן האנייה כך שבהגיענו למקום, לאחר זריקת העוגן, הסירות היו מורדות מיד למים. לפני ההגעה לחוף היינו מארגנים את המעפילים בקבוצות, כל קבוצה לסירה. לאחר זריקת העוגן היינו ממלאים סירה אחת עם מעפילים. אחד המלוים פלוס מספר מלחים מצוות האנייה היו חותרים  לחוף בסירה זו. בינתים היה המלווה השני שנשאר באנייה ממלא את שאר הסירות וקושר אותן לאנייה. לאחר שהסירה הראשונה היתה יורדת לחוף המעפילים היו יורדים ממנה והיא היתה לוקחת את החותרים לשאר הסירות אשר חיכו בחוף. כשהסירה היתה מגיעה לאנייה, החותרים היו נכנסים לסירות האחרות ומתחילים בפעולה. כאשר הסירה היתה מגיעה לאנייה ולא היו בה כבר מעפילים, היו החותרים עולים לאנייה ואת הסירה היינו מעלים למעלה. כאשר כל החותרים היו כבר באנייה היינו מחזירים אותם לחוף שוב בסירה בה חתרו אנשי הצוות. כאשר סירה אחרונה זו היתה מגיעה לאנייה היינו מעלים אותה, מרימים את העוגן ומפליגים במלוא המהירות ללב הים. החותרים היו ברובם חברי הפלוגה הימית של הפועל. היתה הרגשה נפלאה לחזור ללב הים לאחר ההורדה, מה גם שרב החובל היה אז אומר שכולנו נשכב לישון והוא יהיה במשמרת עד הבוקר.
חוף ההורדה היה אף הוא מסומן. באמצע הגזרה היו שני אורות, האחד מעל לשני ובמרחק מה ביניהם. הסירות שהיו חותרות לחוף היו צריכות לראות שני אורות אלה בקו אחד ואז היו בטוחים שהם חותרים בכוון הנכון. הגבול הימני של גזרת חוף ההורדה (ימני כאשר מביטים מהים) היה מסומן באור ירוק ואילו השמאלי באדום. בצורה זו ניתן להבטיח כי הסירות החותרות מהים לחוף תנחתנה בגזרה שנקבעה להורדה.
בחוף עצמו היתה קבוצת ימאים שנקראה קבוצת המים. תפקידה היה, לתפוס בידים את הסירה כאשר נכנסה לאזור הגלים הנשברים ולהובילה לחוף. לאחר שהמעפילים היו יורדם, קבוצת המים היתה דוחפת את הסירה מעבר לגלי החוף. אזור גלי החוף הוא האזור הקשה והמסוכן לסירה. לקבוצה של 4 חותרים בסירה העמוסה עם כ- 20 איש וחבילותיה היה קשה לשלוט בסירה באזור גלי החוף, כך גם לצאת מהם.
יש לזכור כי מדובר כאן בשנים 1938 ו- 1939 כאשר בארץ היו מאורעות. באחת ההפלגות מקום ההורדה נקבע לחוף הרצליה צפונה לתחנת הכוח של רידינג. על תחנה זו היה מותקן זרקור שהאיר את השטח לצרכי בטחון בפני התקפה ערבית. כאשר הגענו לחוף, הזרקור האיר את החוף ואת האנייה.

זכרונות של שמוליק טנקוס על ההעפלה בשנות השלושים

דף 4

חששנו שעל ידי כך נתגלה למשמרות ולסירות המשטרה. העברנו מברק לחוף בזה הלשון: "הודיעו לזרקור אל תאירו צפונה". בדרך נשמטה המלה "אל" ונשאר רק "תאירו צפונה". בעל האנייה שהיה אתנו באותו זמן חרד כמונו שהאנייה תתגלה. ניסיתי להרגיע אותו שזרקור זה הוא שלנו. כאשר סיימנו את ההורדה והפלגנו ללב ים אמר לי בעל האנייה: "איחולי לאנשים שלכם". הוא אמר זאת כמובן באירוניה.
כדי לעגון בחוף היינו זורקים עוגן שהיה קשור בחבל לאנייה. ליד החבל היה מונח גרזן כך שאם יהיה צורך להפליג מהר ללב ים, אם האנייה תתגלה, היינו כורתים את החבל במכת גרזן כך שלא נצטרך להתעכב להרים העוגן.
לאחר שתי הפלגות חזר כתריאל ארצה ואני נשארתי האחראי באנייה ונוסף אלי הגיע יוסף אורבוך להיות המלווה השני.
גרישה היה האלחוטאי אשר עמד בקשר עם החוף. ככל שהתקרבנו לחוף היינו מקטינים את עצמת המשדר כך שלא יורגש שכאן אנייה המתקרבת לחוף.
המקום בו היינו צריכים לקבל את המעפילים בפעם השלישית, כאשר אני הייתי האחראי, נקבע נמל נפולי. נאמר לשלטונות הנמל כי תגיע אנייה לקחת כ- 400 סטודנטים פולנים להפלגת טיול.
שלטונות הנמל פינו לנו את הרציף הראשי, רציף אליו היו נקשרות אניות הנוסעים האיטלקיות הגדולות ביותר- רקס וקונטה סבויה. אנשינו במקום חששו שכאשר שלטונות הנמל יראו איזה אנייה באה לקחת 400 סטודנטים הם לא ירשו לנו לקחת אותם על אנייה כזו. לכן הודיעו לנו לים שלא נכנס לנמל בלילה אלא נעגון בחוף ונכנס בבוקר.
כאשר נכנסנו לנמל התעוררה שערוריה- איך אפשר לקחת באנייה כזו, שאיננה אניית נוסעים, אין בה תאים, אין שרותים, אין סידורי בטיחות, מספר כזה של נוסעים. היה במקום ויכוח גדול. בעל האנייה, קוסטה ורניקוס, אמר לאנשי הנמל נעמיד בקבוק על סיפון האנייה ונצא לים ותראו אם הבקבוק יפול. המעפילים כבר היו באותו זמן בבתי המלון ברומא תחת משמר של המשטרה. אין יוצא ואין בא. לאחר דין ודברים קשה ובודאי עם לא מעט שוחד, איפשרו לנו לקחת את הנוסעים ולהפליג.
כאשר האנייה הפליגה עם נוסעים היא קיבלה משלטונות הנמל נירות ובהם היה רשום מספר אנשי הצוות ומספר הנוסעים. היות והיינו מורידים את האנשים בחוף הארץ, שלא בנמל, לא היו לנו נירות אחרים כדי שכאשר נחזור לנמל לאחר ההורדה לא נשאל היכן האנשים הרשומים בנירות האנייה. קנינו נוזל מיוחד שהיה מוחק דיו ולאחר ההורדה היינו מוחקים מהנירות את מספר האנשים.
יש לציין שהגענו למצב בו היינו מורידים מהאנייה 400 איש במשך שעתיים. זה הישג לא מבוטל.
בהפלגה הרביעית בה השתתפתי היינו אמורים לקחת קבוצת מעפילים מצ'כוסלובקיה. לאותם בעלי האנייה היתה אנייה נוספת, אניית נוסעים שהיתה מפליגה בין איי יוון. שם האנייה היה "לימנוס", אשר הוחלף, לאחר שינוי הדגל לדגל פנמה, ל"קולורדו". לאחר השערוריה שהיתה בנמל נפולי הוחלט שלא נכנס יותר לנמל לקחת מעפילים עם האנייה "אטרטו", אלא לקחת אותם על ה"קולורדו" שכאמור היתה אניית נוסעים שאפשר היה לקחת בה נוסעים ללא בעיות. המגבלה היתה שאנייה זו לא היתה מהירה וגם לא כל כך בטוחה בים הפתוח. אור לזאת החלטנו לקחת את המעפילים מהנמל באנייה "קולרודו" ולהעבירם בים לאניה "אטרטו".
את קבוצת המעפילים הזאת היינו אמורים לקחת בנמל היוגוסלבי סושק. זו היתה עיר שנחלקה לשנים- באמצעיתה עבר נהר. נהר זה היה הגבול באותו זמן בין יוגוסלביה לאיטליה. עיר היוגוסלבית נקראה סושק ואילו החלק האיטלקי נקרא פיומה. לאחר מלחמת העולם הועתק הגבול היוגוסלבי מזרחה והעיר כולה נקראת היום רִיֶיקה.
כפי שכבר כתבתי לעיל, עזבתי את איטליה ועליתי לאנייה "אטרטו" בונציה מבלי שהדרכון שלי הוחתם בחותמת יציאה מאיטליה. חששתי שכאשר אחזור ארצה והדרכון שלי יבדק על  ידי המשטרה הבריטית. העדר חתימת יציאה מאיטליה יגרום לי בעיות החלטתי לכן למלא את הדרכון שלי בחתימות, מה שיקשה על הבדיקה והבקורת. לשם כך סידרתי לי אשרות כניסה  לאיטליה ועברתי כמה פעמים את הגשר שעל הנהר. בכל פעם שהייתי יוצא מיוגוסלביה היו מטביעים לי בדרכון חתימה של יציאה מיוגוסלביה וכניסה לאיטליה. אח"כ הייתי עובר את הגשר שנית ומקבל חתימה של יציאה מאיטליה וכניסה ליוגוסלביה וכך מלאתי את הדרכון בחתימות.
כאמור לעיל, היינו צריכים לקחת את המעפילים מהנמל היוגוסלבי סושק. היוגוסלבים ידעו מה העניין. הם דרשו לכן מהממשלה הצ'כית ערבות שאם המעפילים לא יצליחו לרדת בחוף הארץ ויוחזרו, תקבל אותם הממשלה הצ'כית ללא בעיות הממשלה הצ'כית נתנה את הערבות הנדרשת.
בלילה בו נאספו המעפילים בפרג כדי לנסוע ברכבת לסושק, כבשו הגרמנים את צ'כוסלובקיה ועצרו את הרכבת בתחנה. אנחנו חששנו שעומדת לפרוץ מלחמת עולם. החלטנו שאם בצרפת יוכרז על גיוס כללי ניקח את האנייה ונסתלק מהמקום. היות וגיוס כללי בצרפת לא הוכרז, נשארנו להמשיך בפעולה.
עתה, לאחר שצ'כיה היתה כבושה בידי הגרמנים, הממשלה היוגוסלבית דרשה את אותה הערבות מהממשלה הגרמנית. למרבה הפליאה, הממשלה הגרמנית הסכימה, נתנה את הערבות והמעפילים יצאו לדרך.
כאשר הרכבת הגיעה לגבול יוגוסלביה לא נתנו לה להיכנס. התחיל ויכוח בין שר הפנים לשר החוץ. שר החוץ טען מה זאת אומרת לא נותנים להיכנס, אנחנו נתנו אשרות כניסה והסכמנו לכל העניין. שר הפנים התעקש. התחיל כמובן משא ומתן עם הממשלה היוגוסלבית כדי להסיר את רוע הגזרה. בסושק היה באותו זמן צבי יחיאלי. הגרמנים שלחו אלינו נציג שלה שיעזור לנו לשכנע את היוגוסלבים. זכור לי שאותו נציג אמר לנו שאם לא יצליח אין לו מה לחזור לגרמניה יכניסו אותו שם למחנה הסגר.
המשא ומתן נמשך מעל שבוע וכל אותו זמן המעפילים היו ברכבת ולא נתנו להם לצאת ממנה. יהדות הונגריה שלחה להם אוכל. לבסוף היוגוסלבים נעתרו. הרכבת הגיעה לסושק נעולה עם משמר כבד. הרכבת נעצרה על הרציף ליד האנייה. ביו הרכבת לאנייה הוצב שולחן. המעפילים ירדו אחד אחד, דרכונם הוחתם והם עלו לאנייה. לאחר מכן מיד הפלגנו.
ז

זכרונות של שמוליק טנקוס על ההעפלה בשנות השלושים

דף 5

היתה ביוגוסלביה באותו זמן קבוצה של כ- 10 בחורים ובחורות שהיו בהכשרה במקום סמוך לסושק אותם היינו צריכים להבריח לאנייה ולצרפם לקבוצה הצ'כית. אני יצאתי מהנמל כדי להקים אתם את הקשר ולהביאם לאנייה. זאת עשינו עוד לפני שהגיעו הצ'כים. חששנו שאם המשטרה תערוך חיפוש באנייה הם יתגלו, לכן החבאנו אותם במנהרות של מדחפי האנייה. לאחר שכל המעפילים עלו, הם יצאו משם והפלגנו לדרך.
הפגישה עם האנייה "אטרטו" התבצעה ליד אחד האיים היוגוסלבים בים האדריאטי. העברת האנשים ל"אטרטו" התבצעה ללא בעיות מיוחדות. יחד עם המעפילים עברו ל"אטרטו" עוד מספר מלחים כדי להשלים לה את הצוות. על ה"אטרטו" בא עמירם שוחט שהפליג איתה לארץ ואני חזרתי עם ה"קולורדו".
בזמן העברת המעפילים הגיעה למקום סירת משטרת החופים היוגוסלבית. העלנו אותם ל"קולורדו" ונתנו להם משקאות וסיגריות והם הפליגו מבלי שגרמו לנו קשיים כל שהם. בתום ההעברה חזרנו עם ה"קולורדו" ליוגוסלביה. אמרתי לדמיטריוס שהיה רב חובלה של האנייה, אחד האחים למשפחת ורניקוס, שכדאי לנו לחזור לשוסק כי שם כבר מכירים אותנו. קיויתי ששם לא יעוררו שום בעיות אם נחזור ללא האנשים. דימיטריוס רצה לחזור לספליט כי רצה להצטייד שם בפחם לקראת ההפלגה הבאה של האנייה. אני חששתי שבספליט תהינה לנו בעיות. כל הפצרותי לא הועילו ונכנסנו לספליט. כפי שחששתי התחילה בספליט חקירה היכן האנשים. ספרנו להם שבדרך קרתה תקלה במכונות של האנייה, לא יכולנו להמשיך ונאלצנו להעביר את האנשים לאנייה אחרת. הם לא האמינו לנו והתחילה חקירה נמרצת. קשרו את האנייה לאחד הרציפים הצדדיים ולא הרשו לאף אחד לרדת לחוף.
אני הייתי רשום באנייה כקצין שני. באחד הבקרים בא לאנייה שוטר שלקח אותי למשטרה לחקירה. אנחנו ידענו שאם נשכנע אותם כי העברנו את האנשים במים איטלקיים הם לא יעשו בעיות אבל אם העברנו אותם במים יוגוסלביים תהיה לנו בעיה. לכן החלטנו, דמיטריוס ואני, שנגיד להם שהעברנו את האנשים ליד אחד האיים האיטלקיים וכן שאם אני אתקל בבעיות בזמן החקירה שאשתדל להעביר את כל העניין על שכמו של רב החובל כי אני הייתי פלשתיני ויהודי, שני דברים שלא היו באותו זמן מוניטין טובים. חוץ מזה אני לא יכולתי לפנות לעזרת הקונסול הבריטי במקום מסיבות ידועות.
החקירה התמקדה בעיקר למקום בו העברנו את האנשים. אני הראתי להם על המפה את המקום שסיכמתי עם דמיטריוס, היינו אי איטלקי. תוך כדי החקירה נכנס לחדר אחד השוטרים שהיו בסירה שהיתה לידנו בזמם ההעברה. ראיתי שאותו שוטר מצביע על המפה על המקום הנכון בו העברנו את האנשים. לאחר מכן אמרו לי החוקרים כי להם יש אינפורמציה אחרת מזו שאני מוסר להם ואם אני משקר אני אענש לפי החוקים היוגוסלביים ולפי החוקים הבינלאומיים. ראיתי שאין טעם להתעקש יותר ואז צץ במוחי הסיפור הבא: אמרתי להם, ראו אני מספר לכם את כל האמת הידועה לי. אני קצין שני באנייה. המשמרת שלי היא בין 4 ל- 8. במשמרת שלי הובלתי את האנייה למקום אותו ציינתי בדברי. בשעה 8 החליף אותי במשמרת רב החובל ואני הלכתי לישון. אם רב החובל שינה אח"כ את הקורס והוביל את האנייה למקום אחר אינני יודע. אמרתי להם שכאשר קמתי משנתי בערך בשעה 10 בבקר כבר לא היו אנשים באנייה ומצאתי את האנייה מפליגה לספליט. שאלתי את רב החובל מה קרה והוא סיפר לי את מה שסיפרתי להם כי היתה תקלה והעברנו את האנשים לאנייה אחרת. מדי פעם שאלו אותי מה עשית בשבע בבוקר. אמרתי הרי כבר סיפרתי לכם שישנתי. הם קנו את הסיפור והחקירה הסתיימה. הם שלחו אותי חזרה לאנייה ואמרו לי לשלוח לחקירה את הקצין הראשון. הקצין הראשון שהיה רשום ככזה ברשימת הצוות היה יווני מבוגר שלא הבין בנווטות שום דבר ולא ידע לקרוא מפה ימית.
חשבתי שאחזור לאנייה ואספר לדמיטריוס ולאותו יווני מה היה בחקירה ונכין אותו לתשובות שייתן. הם לא נתנו לי לחזור לאנייה לבד אלא שלחו אתי שוטר. כאשר הגענו לאנייה היא היתה בשלב העברה לרציף אחר. כאשר האנייה התחילה להתקרב לרציף והיתה עדין במרחק קטן ממנו עזבתי את השוטר על הרציף. רצתי וקפצתי מהרציף לאנייה. היא היתה נמוכה כך שהירכתיים שלה היו בגובה הרציף. השוטר שהיה אדם מבוגר וגדל מידות נשאר על הרציף וחכה עד שהאנייה תקשר לפני שעלה עליה. ניצלתי את פרק הזמן הזה וספרתי לדמיטריוס ולאותו יווני מה היה בחקירה.
לאחר שהשוטר עלה לאנייה הוא לקח את היווני לחקירה. הוא סיפר לנו אח"כ שהציגו בפניו מפה ושאלו אותו שיראה להם היכן העבירו את האנשים. הוא חיפש בכיסיו ואמר להם ששכח את המשקפים שלו באנייה ובלי המשקפים איננו רואה דבר. החוקרים הבינו שממנו לא יוציאו דבר ושחררו אותו.
גם את לוי שורץ לקחו לחקירה אבל הוא אמר להם שהוא איננו ימאי, איננו יודע לקרוא מפה ימית ואיננו יכול לענות לשאלותיהם. הם שחררו גם אותו.
שהינו בספליט מספר ימים ולבסוף שחררו אותנו. אני מניח שבודאי שחדו פה ושם פקידים שונים לשחרר אותנו.
משוסק הפלגנו עם ה"קולורדו" לברינדיזי, שם עליתי על מטוס איטלקי וטסתי לאתונה. כאן עליתי על האנייה "טרנסילבניה" והפלגתי הביתה לחיפה. זה היה באפריל 1939.
באותו זמן היו כידוע בארץ מאורעות והיה צורך בתעודת נסיעה כדי לנוע בדרכים. חששתי מאד מבדיקת הדרכון בארץ כי כפי שכתבתי לעיל הדרכון שלי לא היה בסדר. בדיקת הדרכון עברה בסדר. קיבלתי תעודת נסיעה במקום ונסעתי לתל-אביב.
הדפסשלח לחבר
עבור לתוכן העמוד