דלג על חיפוש 1
חיפוש 1
דלג על ניווט מהיר
ניווט מהיר
דלג על Banners
Banners
חילים משוחררים
תרומות
פייסבוק
מבצעים והנחות
חנות וירטואלית
טיפים בנושאים שונים
אתר זרוע הים

מקס על הורדה מהולוס 1934

מקס על וולוס [מדובר בשנת 1934]

באנייה קראו לי סמי. אני בעצם עבדתי בטלפון ולא הייתי כאן בסביבה. כשבאתי לתל-אביב מעזה סיפר לי נחום טייכר שכמה חברים יצאו והם צריכים להביא אנשים עם עולים, עם חלוצים. אלה היו אנשי הכשרה מפולין ליטא, לטביה, צ'כיה והונגריה. כולם אנשי הכשרה בחורים ובחורות. האנייה צריכה להגיע לא ידוע מתי. לא היה אז שום קוד, לא קשר אלחוטי ולא אחר. ההודעה היחידה היתה מפיראוס שהסחורה יצאה והקשר התקבל בתל-אביב באיזה חנות מסחרית. האנייה הגיעה ואת הראשונים הורידו בנתניה. אני לא הייתי שמה. למחרת היא באה לחוף תל-אביב והתחלנו להוריד את היתר. הצלחנו להוריד סירה אחת שנחום טייכר היה איתה. הסירה עלתה על שרטון ונתנו הוראות לאנשים לרוץ לחוף. מובן שהאנשים רצו ושם היה עוד עומק ולצערנו שתי בחורות נדמה לי טבעו אז מהעולים. אח"כ למחרת התחלנו להכניס את הסירה הגדולה מהאנייה לירקון. היה קשה. פתאום אמרנו המשטרה יכולה להגיע ויש לנו פה שתי מזוודות, רצנו אתן והכנסנו לוַיסְבַיִין שגר לא רחוק מהירקון והמשכנו לסחוב את הסירה. הכנסנו אותה סוף סוף לירקון ואז באה הוראה מאליהו גולומב שצריך להטביע את הסירה והיה לנו חבל על סירה גדולה כזו אבל לא עזר שום דבר. התחלנו למלא אותה במים אבל היא לא ירדה. מלאנו אותה עם בלוקים ואז היא ירדה. כמובן שאח"כ הוצאנו אותה אבל זה היה מאוחר יותר והאנייה חזרה להביא את המשלוח השני. בפיראוס כבר ישב מישהו מהבולשת האנגלית מיפו והוא אמר ליוונים שאלה לא תיירים והם לא עושים סיור במזרח הקרוב אלא שהם רוצים להגיע ארצה. הממשלה היוונית לא הרשתה לאנשים לעלות לאנייה אז את הרכבת ישר לוורנה והאנייה יצאה לוורנה ושם קבלה אותם. האנייה מגיעה לחופי הארץ אבל אנחנו לא יכלנו להתקשר איתה כי קשר לא היה. סירות מוטור לא היו לנו. היחידה היתה סירת מפרש ואיתה לא יכלנו להגיע  לאנייה בגלל הרוח הנגדית, רוח צפונית. היתה לנו גם סירה קטנה מתפרקת. אמרו אולי עם הסירה הקטנה במשוטים אפשר להתקשר. אני וולוציה הגר מחפציבה ירדנו לסירה הזאת והתחלנו לחתור נגד הגלים אבל ללא הצלחה. התחלתי לקרוא לעזרה שסירת המפרש תגיע. עלינו על סירת המפרש והחלטנו לחזור לחוף שמן. שם שכבנו בצריף ולא ידענו מה לעשות הלאה. היו שם גם זיימא חייקין ומוניה רוגוב. פתאום הופיע דוד הכהן עם מכונית עם אסיר ושיקה כהן. שאלנו מאין אתם מופיעים פתאום אז שיקה ואסיר (שהיו על האנייה) ירדו ממנה עם סירת מנוע והגיעו לחוף שמן שם עגנו את הסירה ועלו ישר אל דוד הכהן. הם לא ידעו שאנחנו בצריף. דוד הכהן ירד אתם ולקח אתו גם פחי בנזין כדי שיוכלו לחזור עם הסירה ואנחנו נסענו לאנייה. היה זה כבר איבוד של יומיים. זמן יקר. חוץ מזה האנייה הזאת היתה לוקחת פחם ומים בדיוק ללא רזרבה. בעל האנייה היה באנייה ואת הקפטן החברה סגרו בקבינה כדי שאם האנייה תתפש שלא יתפשו אותו כאילו הוא הבריח אלא יוכל לטעון שהשתלטו עליו באנייה ואסרו אותו. באנו לאנייה והחלטנו שנגש לחוף חדרה איפה שעכשיו גבעת אולגה. נגשנו לשמה ולפי ניצוצות מהחוף אני זוכר טוב את מאיר קלישר ושמחה קורנגולד ועוד. התחלנו להוריד ושם היה מעבר צר של חול ומשני הצדדים היו סלעים. הרוח היתה קצת צפונית אז אסיר אמר שהוא יגרור את סירת המנוע. קודם הוא גרר שתי סירות עם אנשים לחוף. אני עם מאיר קלישר ישבנו בסירה אחת עם 30 איש ואני ראיתי שאנחנו נגיע לסלעים. אמרנו לאנשים תדעו אנחנו באים פה ונתרסק על הסלעים שאף אחד לא יעזוב את הסירה, שכל אחד יתפש במשהו, משוט או חתיכת קרש. אני מאד פחדתי שמהשלושים איש אנחנו נאבד אנשים. מהחוף תיכף תפשו את הענין והם משכו חבל עם חגורת הצלה, הגיעו לסירה והתחילו להעביר אחד אחד לחוף וכולם הגיעו בשלום כל הבגדים שלנו הלכו לאיבוד. האנייה ברחה ושתי סירות נשארו על החוף. סירת המנוע חזרה לאניה היה כבר שחר וצריך היה להסתלק.
ואנחנו הלכנו לאיזה קיבוץ אחד שמה היה ליד הכביש ושמה ישבנו. ירדנו אח"כ לחוף למחרת והכנסנו את הסירות לנחל חדרה שמה היו ההורים של ולודיה. באנייה נשארו ולודיה ישראל לסקוב מישקה בסיביץ הם לא היו שייכים לצוות הנוסעים. שמה היו שייקה, כתריאל יפה ואסיר. בחיפה היתה ספינת ארלוזרוב. לקחנו את הספינה הזאת שהיתה ספינת עץ עם סיפון ומנוע ומחסן. סידרנו את המוטור דיאמנט סידר את המוטור. שמה היה אצלו איזה ערבי אחד מצרי שהיה מכונאי והוא הפליג איתנו ליפו. היה אתנו נחום טיכר, מאיר קלישר ועוד חברה מחיפה. הפלגנו לחיפה וחשבנו שאולי בדרך נראה את האנייה. לא ראינו אותה וחזרנו לחיפה. אח"כ הפלגנו עוד פעם ליפו. הערבי לא היה כבר אתנו. פתאום בדרך ראינו איזו ארובה ואמרנו זו האנייה. מוטור היה לנו. הפלגנו ישר לאנייה. הגענו אליה העלו אותי לאנייה (ולוס). שם היה בחור אחד שהשתגע ואמרו שאנו מוכרחים לקבל את הבחור הזה. ברצ'ק אולי זוכר את הבחור הזה והורידו אותו לסירת המנוע ונגשנו לחוף תל-אביב. בדרך אני זוכר שברצ'ק ניגש אלי ואמר לי סמבו אני יודע שיש לך שם אחר אבל אני אקרא לך סמבו. הוא היה בין הנוסעים של האנייה. הוא אמר לי אני הייתי רוצה להשתתף בפעולה הזאת בארץ. אמרתי קודם כל נצליח להוריד אותך ואח"כ נודע לי שהוא פעיל מאד. נגשנו לחוף תל-אביב כאשר הגענו לתל-אביב ראינו איזה סירה מסתובבת שם. החברה אמרו שזו סירה של זיאמה כהן ורצו לירכתיים לראות אותה. אני הייתי על ההגה ביחד עם בעל האנייה מקהזו והוא לא זרק עוגן ואמר שאחת שתים יורידו את האנשים. בחדרה הורדנו רק כ- 80 איש. באנייה היו 250 איש בסה"כ. באנייה נשארו אנשי השומר הצעיר שהיו יותר ממושמעים. הורדנו קודם את אלה שהיו פחות ממושמעים. פתאום רקטה שנפלה על הגשר. הבינונו שזו משטרה. מקהזו נתן פקודה למלוא המהירות ולי הוא אמר צפון מערב, נסענו ושוב אנו בים הפתוח והתחילו לדון מה לעשות. והחברה כתריאל ושיקה אמרו אתה וישראל לסקוב שנשאר אף הוא באנייה. אני ירדתי עם ישראל לסקוב וולודיה ירדנו לסירת מנוע של האנייה ואתה הגענו לחוף חדרה ונתנו הוראה לולודיה שאם הוא נותן סימן טוב הוא נותן לפיד בעגולים אז אנחנו נפליג לאנייה ונכוון אותה למקום. הים היה שקט ראינו סימן שלא הבחנו כל כך טוב. פתאום שמענו סירה הולכת וידענו שזו סירה מחיפה. הסירה עברה התחלנו להפליג לאנייה וראינו אותה. פתאום המוטור התקלקל והרמנו מפרש. המפרש לא היה כל כך נח ואנחנו לא יכולים לגשת. הדלקנו איזה דבר כדי שיוציאו אותנו ושיתקרבו. שום דבר לא עזר. אנחנו לא יכלנו לגשת לאנייה. פתאום ראינו שככל שאנחנו מתקרבים האנייה מתרחקת. היא כנראה החליטה לברוח. נודע לנו אח"כ שהפחם כמעט ואזל אצלו והוא פחד וברח לסירה כדי להצטייד בפחם ואני וישראל התחלנו להפליג עם המפרש לחיפה (ולוס ב'). לא יכלנו

המשך

להגיע והחלטנו לרדת בטנטורה ומשם לזכרון ושמה יבואו מהיקב ויתקנו לנו את המוטור שהתקלקלה בו משאבת מים ואז נוכל להפליג. ירדנו לטנטורה ושם היו נוטרים ערבים. הם אסרו אותנו. אנחנו אמרנו שאנחנו מטילים מתל-אביב. הם אמרו לא אתם באתם מחוץ לארץ. אמרנו שאנחנו מכאן מיפו ומדברים ערבית ונוסעים לחיפה. זה לא עזר שום דבר. שני הנוטרים היו על סוסים הורדנו את המפרש ופחי הבנזין שהיו עליהם כתבות מיוון. היה לנו המצפן. הורדנו את הכל לבית מכס קטן שהיה בטנטורה ומנהל המכס היה מצרי. הוא לא הסתכל על מה שאנחנו מכניסים. הנוטרים לקחו אותנו ברגל בלילה מטנטורה לזכרון. הם היו על סוסים. הביאו אותנו למשטרה שם היה סרג'נט אנגלי. הם סיפרו לסרג'נט את מה שהיה. הדבר נודע במושבה ותיכף באו כל החברה. הם הורידו מהסוסים הכל. הסרג'נט אמר להחזיר הכל. הם צעקו אם אתה לא תשחרר את שני הבחורים האלה אנחנו לא מחזירים. הסרג'נט התקשר עם הקצין כהן שאמר להוציא אותנו בערבות. אז נכנס שמה איזה תימני בשם צעירי. הסרג'נט אמר לצעירי שהוא צריך לתת ערבות על שני הבחורים האלה. התימני אמר שהוא רושם לו את כל הפרות שלו ואת הכרם שלו וככה יצאנו. וככה יצאנו למחרת הורדנו את החלקים ובאו מהיקב ותקנו לנו והיינו צריכים להפליג. בינתים נודע הדבר בתל-אביב ובא שימקה ואליהו כהן ואמרו מה לעשות. אמרתי להם שיקחו את פחי הבנזין שהיתה עליהם כתובת יוונית כי הסרג'נט טען שאנחנו באים מחו"ל ואם עוד יראה את פחי הבנזין מיוון העסק יסתבך. אתם תקחו את פחי הבנזין האלה ותכניסו אותם לאוטו שלכם ותבואו אל הסירה ותוציאו את פחי הבנזין שלקחתם בזכרון וכך הנוטר פתאום אמר אתם לא תסעו לבד. אני רוצה להביא אותכם בפני הקצין בחיפה. הוא נכנס לסירה עם הרובה. באותו זמן בא בריצה אברשה ארגמן ואמר שהוא קיבל טלפון שעלינו להטביע את הסירה מאליהו גולומב כדי שלא תהיה עדות. הפלגנו אני וישראל והערבי. אמרתי לישראל שיש הוראה וצריך למלא אותה. ואז מול חוף הכרמל הוצאנו את הפקק מהסירה והיא התחילה להתמלא מים. הנוטר התחיל לצרוח. אמרתי תזרוק את הרובה,תזרוק את המעיל. אנחנו התפשטנו והתחלנו לשחות לחוף והוא ישב בסירה אשר התמלאה מים. אנחנו שכחנו שיש פחי אויר בסירה. הסירה צפה. בינתים הגיעו שוטרים מחיפה והם תפשו את הסירה והתחילו לגרור אותה לחיפה. אנחנו נסענו לחיפה עם אוטו. בחיפה הוציאו את המים. אח"כ היה לנו משפט שהיה צריך להתקיים במקום שזה קרה בזכרון. אני וישראל קבלנו הזמנה ובאנו למשפט. בינתים הסירה היתה בחיפה. ראיתי שם את העורך דין ישעיהו מההגנה. שאלתי אותו אותו מה אתה אז הוא אמר שבא להגן עלי. אמרתי אין צורך בשום דבר יש לי אליבי ולא צריך לפתח את הענין בפני שופט. אמרתי לשופט שבסירה זו באו פעם שני אוסטרים שעשו עם הסירה סיבוב סביב העולם והיתה לי התמונה שלהם כי הם התקיימו ממכירת תמונות. הם באו מיוון לירקון ואנחנו קבוצה ספורטיבית ואחסנו אותם. אח"כ הם נסעו למצרים ולא לקחו את הסירה והשאירו אותה לנו. זוהי הסירה שאיתה יצאנו לטיל. הסירה האמיתית של האוסטרים היתה סירת גומי מתקפלת שאפשר לקחת אותה על הגב. השופט קיבל את הטיעון אבל חייב אותנו בגלל זה שלא הוצאנו רשיון לסירה, שאין לסירה מספר. אמרנו לו אף סירה בירקון לא רשומה. השופט אמר שכל סירה שיוצאת לשוט בים חיבת להיות רשומה. קבלנו לירה קנס ונסענו לחיפה. יואל שלח אוטו והעברנו את הסירה לתל-אביב לגרז' של גבי קירשנבוים בגבעת הרצל. דברנו עם אליהו גולומב שצריך לקנות מנוע. אליהו גולומב רכש מנוע פנטה אותו הכנסנו לסירה. היא היתה רשומה על שמי (זו היתה הסירה של הוולוס). באותו זמן האנייה ברחה חזרה ליוון ושם הורידו את הנוסעים. מיוון הם נסעו באנייה רג'לה קרול לרומניה ושם רצו להחזירם לפולניה. אף אחד לא רצה לחזור לפולניה והם נשארו על הגבול בזלשצ'יקי. יש תמונות ויש גם קטעי עתונות שכתבו על הקבוצה הזו בזַלֵשְצִ'יקִי. לבסוף נתנו להם סרטיפיקטים. מספרם אז עלה כי לכל בחור נתנו בחורה כאשה ולכל אשה נתנו בחור.
אני עזבתי את עבודתי בטלפון ונשארתי ללא עבודה. אמרתי לאליהו מה אני אעשה עכשיו. לא היתה לי פרוטה. בקושי הוא הוציא עשר לירות ונתן לי. אליהו אמר לי שאין לנו כסף ולכן נמכור את הסירה להכשרת הישוב ואתה תסע לחיפה עם הסירה ויהושע חנקין יבוא לחיפה ואתה תתן לו שם את הסירה ואת הרישיון שלה. בשש בבוקר לפני שיצאנו הופיע יהושע חנקין בירקון נתתי לו את החתימה שאני נותן לו את הסירה. היא הועברה לחולה לעבודה ביבוש החולה. לאחר כמה זמן באו אלי ושאלו אותי מה אפשר לעשות כדי לשריין את  הסירה שהאנשים העובדים בה לא יפגעו מכדורי הסורים. הפנתי אותם לקירשטיין (אדם שהיה לו באותו זמן מפעל לתיקוני אניות קירשטיין גרינשפן). קירשטיין נסע לשם וסידר לסירה שריון עם לוחות פלדה. זו היתה הסירה המשורינת הראשונה שהיתה בארץ. זה היה בשנת 1936.
הדפסשלח לחבר
עבור לתוכן העמוד