דלג על חיפוש 1
חיפוש 1
דלג על ניווט מהיר
ניווט מהיר
דלג על Banners
Banners
אתר זרוע הים
פייסבוק
חנות וירטואלית
טיפים בנושאים שונים
מבצעים והנחות
חילים משוחררים
תרומות

מנשה ברוך וברצ'יק על האסימי

מנשה ברוך וברציק על האסימי

מנשה ברוך (נש)

היתה אנייה של הציונים הכלליים אשר הביאה מעפילים לארץ בסביבות מצפה הים. הם לא יכלו להוריד את המעפילים כי לא היה להם צוות הורדה ולא היו להם הכלים והמכשירים שהיו לנו (שם האנייה היה "אַסִימִי"). הם בקשו מהועד הפועל שהפלוגה הימית תוריד את המעפילים. יצאנו למצפה הים ואני בתור צוות החוף יצאתי לקראת האניה. ראינו אותה מרחוק. היו לנו אז סירות שהיינו טומנים אותן בחוף. הוצאנו את הסירות ואני ועוד שתי סירות יצאנו לקראת האנייה, ועלינו עליה. אני הייתי צריך להחליף את האיש שהביא את האנייה לחוף. אני החלפתי אותו והוא ירד לחוף והתחלנו בעבודה. כעבור שני סבבים עברה שם סירת משמר שירתה עם מכונת יריה באויר. החברה שהיו בסירות במקום לחתור לחוף עלו על האנייה. השוטרים עלו לאנייה והתחילו לערוך חיפוש. לי היה אקדח. החבאתי אותו. השוטרים לקחו את ההגה והובילו את האנייה לכוון חיפה והביאו את האנייה לחוף שמן. אנחנו נשארנו שם. לאנייה באו שוטרים מה- C.I.D והתחילו לספור את האנשים ולרשום את שמם. אנחנו הצוות הישראלי נרשמנו בתור מעפילים, לאחר הרשימה עזבו את האנייה והחזיקו שם רק משמר. למחרת בבקר הביאו לנו אספקה והיה שם זיאמה חייקין שבא עם סירת מנוע וגם מכס היה אתו וכנראה שהיה אתם גם C.I.D. בקשנו שישלחו לנו בגדים כי עלינו לאנייה ללא בגדים והבגדים שהיינו לבושים בהם קבלנו מהמעפילים. בקשנו גם מגבות וכלי גילוח. אחרי יום או יומיים באה שוב אספקה. בתוך הסירה שהביאה את האספקה היו גם שני אנגלים. כשהסירה התקרבה אני בדיוק התגלחתי באותו זמן. היה לי פתק שהכנתי מראש וחשבתי למסור להם אותו כאשר נקבל את האספקה. כנראה שאחד השוטרים שהיה בסירת המנוע הרגיש בזה. הם חזרו לחוף. בלילה ב- 7 או 8 בערב באו אותם שני הבריטים והתחילו לחפש בכל האנייה. היות וצבעי היה שחור אני בולט מאד. הם חפשו בחור שחור. עד שהגיעו למחסן במקום שישבנו שם אני והצוות: שמחה, מאיר, יוסקה, ברצ'ק, אנחנו ישנו במחסן. באו שני הבריטים והצביעו עלי. אני עשיתי את עצמי כלא שומע ואמרתי לשמחה, שמחה מחפשים אותך. הוא הסתובב ואז אמרו לא, לא אתה אלא הראו עלי. עליתי למעלה, לקחו אותי לחוף והביאו אותי לתחנת המשטרה. חיכו כשעה עד שבא הקצין אשר למזלי היה יהודי, רוזנברג, והתחיל לחקור אותי מה אני עושה באנייה. אותו רוזנברג היה תל-אביבי בתחנת המשטרה של הצפון. הוא הכיר אותי בזה שבזמן ההגנה הייתי הולך לקחת את הנשק והולך לאסותא לשמירה. הוא אמר לי מה לך ולאנייה. אמרתי אני הייתי על חוף הים, ראיתי אנייה מתקרבת ומתוך סקרנות ראיתי סירה יורדת הלכתי לעזור להם ובאו ותפשו אותי. אחרי החקירה לקחו אותי לבית הסוהר. זה היה ביום חמישי בערב. הכניסו אותי לחדר שם ישב גם הקפטן. למחרת בא עורך דין יעקב שמשון שפירא ובקש ממני לצאת כי הוא רוצה לדבר איתי. יצאתי אליו והוא אמר לי אתה אל תגיד שום דבר עד שאדבר איתך. אם יקחו אותך לבית משפט אל תגיד שום דבר עד שאני אופיע. ביום ראשון בבקר לקחו אותי לבית המשפט. ישבתי בחדר ההמתנה והעורך דין לא בא. לא ידעתי מה לעשות האם להופיע במשפט או לבקש מהם לחכות כי יש לי עורך דין. לי קראו הראשון למשפט והשופט היה הרכבי. הוא שאל אותי האם אני רוצה להשפט בפניו או בפני שופט בריטי. אמרתי רק בפניך. שאל אותי אם אני מודה באשמה שהורדתי מעפילים. עניתי שלא הורדתי מעפילים אלא מתוך סקרנות ראיתי סירה כשהייתי בערב על שפת הים וניסיתי לעזור להם לדחוף את הסירה ובאה המשטרה ותפשה אותנו. הוא אמר לי 5 לירות קנס ושנתיים על תנאי. שאלו אותי גם היכן אני עובד ואמרתי בנמל תל-אביב ואח"כ אסרו עלי לעבוד בנמל. לאחר גזר הדין לקחו אותי חזרה לבית הסוהר. זה היה בשעות הבוקר. אחה"צ בא העורך דין שפירא, שלם את הקנס ושחרר אותי ואמר לי לגשת לסולל בונה לברל רפטור. הוא אמר לי ללכת למלון. לא היה לי תעודת זהות ולא תעודת נסיעה. לפני זה לקחו בועד הפועל את תעודת הזהות שלי כדי להוציא לי תעודת נסיעה. נשארתי במלון. בלילה הלכתי לקולנוע. בקולנוע ראיתי את אותם שני הבריטים יושבים מאחורי. אף אחד שהכרתי לא דברתי אתו. הלכתי לבד. חזרתי למלון. למחרת שוב נגשתי לסולל בונה. שם אמרו לי שמחר בבקר יבוא טכסי יקח אותי לשדה התעופה משם תטוס לתל-אביב כי לא היתה אפשרות להעביר אותי בכביש. וכך היה.

ברצ'ק להשלמה

ברצ'ק להשלמה

אני מוכרח להתחיל מההתחלה. "אסימי" היתה אנייה במשותף מיסודם של הציונים הכלליים והמזרחי שהובילה אנשים מהמפלגות האלה. המלווה שלה היה יהודי מכפר יונה שנפגשתי אתו לפני שנה. הבעיה היתה שהם לא ידעו לעשות חוזה עם רב החובל. הם עשו חוזה שהוא יגיע עד המים הטריטוריאליים ושם יקחו ממנו את האנשים. הוכוח הראשון היה מה זה מים טריטוריאליים. הקפטן החליט שמים טריטוריאליים זה עשרה ק"מ מהחוף והדבר השני שהחליט הוא שהוא איננו זורק עוגן אלא ישמור את עצמו תוך כדי תנועה מול החוף שעליו יצביעו ומשם שיקחו את האנשים. אחרי שהגיעו יום אחד והורידו את הסירות אבל היות ולא זרק עוגן הסירות לא יכלו לרדוף אחריו (ממילא במרחק כזה מהחוף אי אפשר לזרוק עגן) ובשום אפן העסק הזה לא הלך. פעמים הם נגשו לחוף. פעם הורידו 90 איש ופעם שניה עוד כמה אנשים וראו שזה לא הולך. אז הם פנו לאליהו ואליהו פנה לדודקה והחליטו שמוכרחים להתגבר על רב החובל ועל המגבלות שלו. אז התכנית היתה שאנחנו נפעל בדרך שלנו. ומכוון שרב החובל לא רוצה יהיה צורך לשכנע אותו. אני מתפלא, נש, שאתה שכחת כי אתה היית השחקן הראשי. שוב לקחו אותנו לאביחיל ומשם למצפה הים. שם היתה לנו סירת ברזל קטנה. הוצאנו את הסירה והחלטנו שיוצא נש ועוד תשעה בחורים. המטרה היתה לראות את דרכה של האנייה, להשתלט על רב החובל ולהביא את האנייה לחוף ולזרוק עוגן ולעבוד כפי שצריך. אני זוכר שהיו נש (מנשה ברוך), יוסף גרינגר, שמחה קורנגולד, חיים אברמוביץ, ראובן רביוב שמצא את אשתו על האנייה ואני. וכך היה חתרנו קרוב לשעה עד שפגשנו את האנייה. נגשנו אליה. הרגשנו ריח של וודקה שאלנו מה קרה ואמרו לנו שעשו מסיבת סיום לפני שיורדים לחוף. עלינו על הגשר נכנסנו לחדר ההגה, קראנו לקפטן ואמרנו לו שאנחנו רוצים לדבר אתו. ואז אתה (נש) נכנסת אתו לחדר האלחוט כדי לדבר אתו ואני נשארתי לעמוד בדלת. אתה אמרת מה שאמרת ויצאת ואני סגרתי לו את הדלת והוא נשאר בפנים. ראינו על הגשר איזה דמות נגשנו אליה וראינו בחורה שאלנו אותה מה את עושה פה והיא אמרה וולף אמר (וולף היה שם המלווה שלהם) שאני אהיה פה כדי שיהיה לו מצב רוח יותר טוב. על כל פנים נש ירד לגשר ונתן פקודה ומישהו מהחברה שלנו דחף את המלח ולקח את ההגה והתקרבנו לחוף, זרקנו עוגן, הורדנו את הסירות והחברה נכנסו והתחילו לעבוד. הספקנו להוריד אם אינני טועה כ- 120 איש (הם היו מעל 400 לפני שהורידו בשני הלילות הקודמים). כשאנחנו עלינו לאנייה היו שם 286 איש. אני כבר הוצאתי את זה מהארכיון שלהם בתל-יצחק. יכלנו לעשות זאת בנקל. העבודה הלכה מהר מאד אבל עד שמצאנו את האנייה ועד שהסתדרנו עם הקפטן וכו' עבר זמן. היו שתי משחתות שהיו מסיירות את החוף מצפון לדרום ומדרום לצפון. הסיור נמשך שעתים שלוש (עד שזו המגיעה מצפון תפגש עם זו המגיעה מדרום). אנחנו הפסדנו את השלש שעות האלה ברדיפה אחרי האנייה ואז הגיעה משחתות בסיורה אשר תפשה אותנו. אז נכנסתי לקפטן ואמרתי לו שלא היתה לנו בררה ועשינו מה שעשינו. הוא ידע כמה מילים אנגלית ואני כמה מילים יוונית וכך הצלחנו לדבר האחד עם השני. הביאו אותנו לחוף שמן. הם עשו מסדרי זיהוי היו מעבירים את האנשים מקצה אחד של האנייה לקצה השני כדי לזהות. אותו קשה היה לקנות בתור פולני (את נש). הוא היה יושב כל הזמן למטה ופעם אחת ניגש אליו אחד השוטרים שכנראה שם עליו עין והוציא אותו החוצה. אנחנו עמדנו 18 יום בחוף שמן על עגן. יומיים לפני הסוף נתפשה אנייה "אגיוס" של הרויזיוניסטים. היו עליה 186 מעפילים שרידי האנייה "אסתיר". זו היתה אנייה מפורסמת שסבלה המון. היתה איזה תקופה שסטבסקי היה המלווה שלהם ושם היה משטר של מכות ושל ענשים. הם מיד מסרו אותו למשטרה. לנו מיד היה קשר כי דוסטרובסקי שעלה לאנייה בפעם הראשונה והביאו לנו כאילו מתנה לאנייה ארגזים עם תפוזים. באחד הארגזים של התפוזים מצאנו משקפת ופתק מדודקה שאמר שדואגים לנו וכו' וכו' וכו'. חיפה ניסתה להלחם והיתה שביתת רעב והיתה הפגנה. שבתאי לוי היה אז ראש העיר. שום דבר לא יצא ואחרי 18 יום האנגלים החליטו להוציא את האנייה חזרה לים. האנגלים רצו להוציא גם את הספינה השניה אבל לאנשים שם כבר היה מספיק סבל והם שברו את הספינה ופתחו חור והספינה התחילה לטבוע ואז המשטרה העבירה את 186 האנשים שהיו עליה אלינו. ציידו אותנו במזון ומים ובשעות הבקר המקודמות מאד באה ספינת משטרה והוציאה אותנו על מעבר לשלשה מיל מהחוף. אנחנו ידענו שכאשר אנחנו נצא את המים הטריטוריאליים יבואו לקחת אותנו. הספינה של המשטרה לקחה אותנו לשלשה מיל מהחוף וחזרה, ואנחנו נשארנו לבד. לא הספקתי לעלות על הגשר ואנחנו רואים מאחורנית את כתריאל עם הטרומפלדור ושמואל טנקוס, אהרון אלטמן ושאול הגדול. אנחנו עוד מעט ברחנו והשארנו את הטרומפלדור שם. למעשה ראינו אותם מרחוק והם נפנפו לנו עם הידיים. חיכינו להם. הם נגשו, נתנו להם חבל וגררנו אותה לעבר תורכיה לסביבות האי היווני קיוּס והסתובבה שם בין האיים. האנשים הסתובבו באנייה איזה חודשים וחצי ואח"כ הם קנו שלוש ספינות אתן הגיעו לארץ וירדו לחוף. זה היה בשנת 1939.
הדפסשלח לחבר
עבור לתוכן העמוד