דלג על חיפוש 1
חיפוש 1
דלג על ניווט מהיר
ניווט מהיר
דלג על Banners
Banners
חנות וירטואלית
מבצעים והנחות
חילים משוחררים
תרומות
אתר זרוע הים
פייסבוק
טיפים בנושאים שונים

יוסף גרינר על עבודתו בהעפלה

יוסף גרינגר

דף 1

יוסף גרינגר

חבר הפלוגה הימית של הפועל. עבדנו בנמל תל-אביב ומשם בתור חבר הסקציה הימית גויסתי לפעולה בהעפלה. בתחילה עבדנו בתור עובדי המים. לאחר מכן בתור חותרים בסירות וכאשר הגיע תורי פנו אלי אם אני מוכן וכמובן שהייתי מוכן לנסוע לחו"ל. הפנו אותי לועד הפועל אל זאב שרף. הוא צייד אותי בדרכון ובכסף אנגלי 10 לירות ואמרו לי שלא אפרוט אותו. כסף לא יחסר לי. קבלתי כרטיס נסיעה ברכבת מרחובות לאלכסנדריה דרך קנטרה. אמרו לי שאני נוסע במחלקה שניה אבל במצרים אתה חייב לנסוע במחלקה ראשונה שם לא נוסעים בשניה. הגעתי לקנטרה. ירדנו מהרכבת עברתי בסירה את הסואץ ושם על רכבת שניה. באמצע הדרך לקהיר בבנהה החלפתי רכבת ולמחרת בבקר ב- 6 הגעתי לאלכסנדריה. היות והייתי עדיין חדש בארץ, ערבית לא ידעתי ולכן החלטתי לא לנסוע בחשמלית אלא הלכתי ברגל. זה לקח לי כשעה וחצי. בשעות הצהרים עליתי על האנייה, אנייה איטלקית גם כן במחלקה שניה. האנייה שנסעה לפיראוס. שם היתה לי חויה ראשונה. האנייה יצאה בשעה שתים וחצי בערך. ברגע שיצאה מהנמל היתה סערה עצומה. הנתב לא הצליח לרדת מהאנייה ונסע אתנו לרודוס. ברודוס היתה לנו תחנה ומשם לפיראוס. כאן חיכה לי מישהו. שני חברי כבר היו אז והם עמירם שוחט ז"ל, האחראי, המפקד וחיים הילד (פרידלנדר) האלחוטאי. קראנו לו הילד, כי הוא היה ענק. לי קראו אז בוגר ולעמירם צעיר. לאחר מספר ימים לקחו אותנו למקום נדח. מפרץ ענק. נמל לא היה שם ולא בתים רק מזח קטן. שם עמדה אנייה. הציוד היה מוכן ואנחנו חיכינו שהאנשים יגיעו. לאחר מספר ימים הגיעו גם העולים בלווי לוי שורץ שהביא אותם מפולין. כולם חברי החלוץ, חומר מצויין. הם הגיעו לאתונה ברכבת ומשם באוטובוסים לאנייה ויצאנו לדרך. היציאה היתה מענינת מאד. מיוון יצאנו באופן רשמי. שני קציני משטרה לקחו לנו את הדרכונים. תמורת זה הם קבלו מעילי עור מלוי שורץ. הם הכריחו אותנו שהאנייה תצפור שלש פעמים לפי כל כללי הטכס אם כי לא היה איש במקום חוץ מאתנו והם. הפלגנו. בדרך לא היה שום דבר מיוחד. רב החובל עצמו, קפטן ניקולה, היה גם בעל האנייה. הוא נהג באנייה ובצוות כמו פריץ, היה מכה את המלחים. אדם מבוגר מאד ושמן מאד אשר שלט באנייה ורדה בצוות. הגענו לארץ. לא ספרתי לפני כן את אמצעי הקשר שלנו. לא היו אז מכשירי קשר. לפני שיצאנו נשלחנו לכתובת מסוימת ברחוב סירקין בתל-אביב לאבן זוהר והוא לימד אותנו מורס. את הדברים היסודיים לא ממש להשתמש ולמדנו ששה או שבעה תקליטים שלפי התקליטים שהיו משדרים מהארץ ואנחנו קלטנו אותם במקלט רדיו רגיל ידענו לאן עלינו לפנות. יכולנו לקלוט את השידור רק לאחר שעברנו את קפריסין והתקרבנו לחוף. יחד עם תקליט היו גם סמני מורס זאת כדי שלא תהיה טעות כי במקרה יכולה תחנה אחרת לשדר תקליט שהיה לנו ושהיה לו סימן קבוע מראש עם אסימי לא הזכירו משהו שאנחנו קבלנו הוראות להתקרב עד כמה שאפשר יותר קרוב וזאת כדי שהצל של הגבעות ימנע מכלי שיט העובר בים לראות את האנייה וכן כדי שהפריקה תהיה מהירה. כאשר התקרבנו היינו צריכים לשכנע את רב החובל להתקרב עוד ועוד. כאשר הגענו ירדתי אני עם הסירה הראשונה כדי לקחת חותרים  מהחוף. בינתים עמירם יכין עוד שתי סירות להורדה. ירדתי עם עוד שני חותרים יוונים. להערכתי היינו במרחק של לא יותר מ- 150 – 200 מטר מהחוף. הים היה די

דף 2

שקט אבל היו שלושה גלים נשברים. כאשר היוונים התחילו לשמוע את רעש הגלים הם פחדו ולא רצו להמשיך ועזבו את המשוטים. לא היתה ברירה לקחתי את המשוטים וחתרתי לבד. כשהגענו לגלים החברים מקבוצת המים כבר היו שם ועזרו לנו לרדת. אנחנו היינו רגילים לגלי חוף מנמל תל-אביב ומהיציאה מהירקון. לקחנו את החותרים מהחוף, חזרנו לאנייה והורדנו את האנשים. אני חושב שהפעולה לקחה כשעה וחצי. באנייה היו כמאה עשרים וכמה אנשים. בשניה היו יותר. אחרי הפעולה חזרנו. בסביבות קפריסין התחילו גלים וחביות השמן שהיו על הסיפון התחילו לטייל על הסיפון והיתה סכנה. אבל רב החובל הכריח את המלחים לתפוש את החביות ולקשור אותן. אני התפלאתי מאד כי אני עצמי פחדתי לעבור את הסיפון. הם קשרו את החביות אבל היה לו איזה שהו נזק. כאשר התקרבנו לרודוס ראיתי שהוא לא עובר ליד רודוס אלא יותר קרוב לחוף התורכי. הערתי את תשומת לבו של עמירם לכך ואמרתי: מה הוא מתכוון להגיע ליוון? לא עזר שום דבר והוא נכנס לאחד האיים היווניים הקרוב לחוף התורכי, אי בשם קסטלוריזון. הוא אמר שיש לו קרובים ומשפחה פה. כשהגענו ירד מהאנייה לחוף. פתאום הוא חוזר ואמר שהם מבקשים ממנו להרים מדוברה ארגז ששוקל 2.5 טון ואין להם מנוף מתאים על החוף. גם באנייה לא היה מנוף כזה. הוא עשה כל מיני פטנטים והצליח להרים. הוא קיבל על כך הרבה כסף. לפני שעזבנו ראינו שמביאים שני ארגזים ענקיים לאנייה. בדיוק זה מה שהיה חסר לנו. אנחנו בלי דרכונים ובלי שום דבר. הוא אמר לנו אל תפחדו. העלה את הארגזים ואח"כ פתח את אחד הארגזים שהיה מלא מטפחות וצעיפים של נשים. הארגז השני היה עם כובעים לא גמורים של איטלקים. אמרנו שאנחנו לא רוצים כלום אלא להגיע בשלום לפיראוס. שאלנו מה יהיה עם המכס כשנגיע לפיראוס. הוא רק צחק. הגענו לפיראוס בשש בבוקר. הוא התנהג כאילו יצא מהנמל לפני כמה שעות, כמו ספינת דיג הנכנסת ויוצאת באופן חפשי. הוא נכנס ישר לקצה הנמל וקשר את האנייה ואמר לנו שאנחנו יכולים ללכת. אח"כ היינו צריכים לגשת למשטרה לקחת את הדרכונים. התעכבנו עוד שבוע, עשרה ימים, ואז לקחו אותנו שוב. היינו כל הזמן בקשר עם ויקטור מאיר היהודי. הוא לקח אותנו לחגיגות ומסיבות בזמן שהיינו פנויים. הוא למעשה דאג לכל מחסורינו. לאחר מספר ימים לקחו אותנו לראות את האנייה הבאה. אנחנו כאשר הגענו לאתונה ראינו את זאב שינד ואמרנו לו שרב החובל איננו רוצה יותר כי יכולנו לפול בפח. האנייה השניה היתה "ארטמיסיה" שאח"כ הפכה להיות אנית משא ישראלית, אחת מהראשונות, בשם "עמוס". אחרי הנסיעה הזאת אתנו היא עשתה נסיעה נוספת עם מעפילים ונתפשה. אח"כ נמכרה ליהודים שכאמור הפעילו אותה כאנית משא בשם "עמוס". היא עסקה בהובלת בנזין לאוירונים בפחים מחיפה לקפריסין. חברי פלמ"ח שונים עבדו אח"כ על אנייה זו לשם רכישת נסיון וידע ימי.
ב"ארטמיסיה" הנסיעה היתה יותר קלה היא נסעה יותר מהר. גם כאן האחראי היה עמירם. לקחנו כאן יותר אנשים. יצאנו מהנמל בדיוק באותה צורה כמו עם הראשונה. כמה שעות לאחר שיצאנו מהנמל היתה רוח צפונית חזקה מאד והאנשים הרגישו רע. רב החובל שהיה בן קרוב ל- 80, רזה גבוה, שלא ראיתי אותו לישון במשך כל הנסיעה אבל ראיתי אותו לעשן סיגריה אחרי סיגריה. כל הזמן עבד ליד ההגה והשגיח על ההגאי וכוון אותו כך שיכולנו להשתמש בתא שלו. כאשר יצאנו, כפי שאמרתי קודם, התחילה

דף 3

סערה. היו לנו הרבה חולים ורב החובל החליט להכנס לנמל. הוא נכנס לכמה שעות. זה היה נמל יותר קטן מנמל חיפה. בתוך הנמל היו בסך הכל שלושה בתים ומנזר. לא היו שום בעיות. כעבור כמה שעות, לפנות ערב, יצאנו והפלגנו שוב ארצה.
כאשר התקרבנו אל החוף, קבלנו הוראות להגיע למצפה הים. הגענו, פרקנו והפלגנו חזרה. כאשר חזרנו ליוון באתונה היו הפגנות של אנשי בית"ר שהגיעו מאוסטריה. הם עשו רעש גדול שהם עולים לישראל. הם צעדו במדים שלהם בחוצות אתונה. על ידי כך הם העירו את תשומת לבו של הקונסול הבריטי ואז הממשלה הבריטית פנתה לממשלה היוונית ודרשה ממנה להפסיק את הפעילות של ההעפלה. כך פזרו אותנו וחזרנו  ארצה. אני חזרתי באנית נוסעים רוסית בשם סְוֵנצִיַה. לפני נסיעתי קבלתי מזאב שינד מזודה עם ספרים ותמונות להביאה למשק שלו בקיבוץ אילת השחר.
הדפסשלח לחבר
עבור לתוכן העמוד