דלג על חיפוש 1
חיפוש 1
דלג על ניווט מהיר
ניווט מהיר
דלג על Banners
Banners
חילים משוחררים
תרומות
מבצעים והנחות
חנות וירטואלית
אתר זרוע הים
פייסבוק
טיפים בנושאים שונים

אהרון אלטמן ז"ל

אלטמן אהרון

בשנת 1941 פנה אלי שמוליק טנקוס במסגרת העבודה שלי בנמל ושאל אם אני מוכן להתגייס לצי הבריטי. באותו זמן היו כמה אנשים ששרתו בצי הבריטי. נקרא לזה כאזרחים. הם לא היו חיילים עם מספר וגם המשכורת לא קבלו בתור חיילים. עניתי שבמידה ואפשר יהיה להתגייס לצי הבריטי ממש עם כל הזכויות כמו כל חייל אחר, אני אהיה מוכן ללכת. עבר כמה זמן ושוב תפש אותי שמוליק ואמר אהרון מגייסים לצי הבריטי. אמרתי קדימה. באותו מעמד גם תפשתי את חיים ברז. מה צריך לעשות. צריך להיות מחר ב- 11 בבקר בחיפה לבחינות. ישבתי עם חיים על האופנוע שלי ונסענו לחיפה. הבחינות היו במוסך של הטכניון בהדר הכרמל. פגשנו שם שני בחורים מהפועל חיפה: אורי ליפמן והשני טוביה כצנלסון ששניהם למדו בטכניון. ישב שם קצין אנגלי ואורי ליפמן. היה האחראי שמה והוא ככה הסתכל עלינו, חברה באו מתל-אביב לתפוש לנו את המקומות. אנחנו נגשנו לבחינה. הדבר הראשון שהיה לעשות עמד שמה מנוע שהורידו ממנו את הטַיִימִינְג. הסתכלתי על המנוע וחייכתי לעצמי. זה היה מנוע שהוציאו מסירת מנוע של עוגן שעבדתי עליה. הכרתי את המנוע הזה טוב מאד. הרכבתי את השרשרת והרכבתי את הטיימינג ונגשתי לקצין ואמרתי לו שזה גמור. אז הוא אמר לאורי תיגש ותראה אם זה נכון. הוא ניגש ונדהם. לא יתכן כל כך מהר. הוא הוריד עוד פעם את השרשרת ואמר אני רוצה לראות איך אתה עושה. עשיתי כמובן עוד פעם והוא נשאר נדהם. אח"כ שאל אותי עוד כמה שאלות במכונאות. גם חיים היה בעל מקצוע טוב ועבר את הבחינה בסדר. התקבלנו לצי הבריטי. כאן חסר לי איזה קטע קטן, אינני זוכר כמה זמן עבר. באנו לחיפה. התגייסנו מה שנקרא ולא היה למו מקום לישון. אנחנו חיילים והצבא צריך לדאוג לנו למקום לישון. אין עם מי לדבר. אין נציגים שלנו וגם הברטים עוד לא ידעו בדיוק איך לאכול את העסק הזה. קבלנו מספר שהמספר היה אנגלי שאח"כ הפכו את זה ל- H.M.X. ה- X הוא הקובע בסוף. חתמנו על חוזה. על החוזה היה כתוב שאנחנו מקבלים דרגה ובאנגלית כתוב  As from day after entry ז"א אתה מקבל דרגה של קצין זוטר מהיום הראשון שלאחר כניסתך לצי. כאשר חלקו לנו את הסמלים השונים הקשורים בתלבושת נתנו לנו את הסמלים של  Leading Seaman, העוגן האדום שהיה אז. אז אמרנו מה בשביל יום אחד צריך לקבל את זה ולמחרת נבוא ונחליף עוד פעם את הדרגה. לא ידעו מה לענות לנו. אחרי כמעט מרד בתוך המחסן בנמל ניגש הקצין הזה ובעזרתו איך שהוא שיכנו אותנו בפרק הוטל. כמה זמן היינו אצל החברה מהקוסט-גרד. אחרי כמה זמן באו ואמרו לנו אתם עוברים למלון ואתם אוכלים שמה למטה במלון בעיר. אכלנו ב- Rainbow Bar  והעסק בכללו היה מסודר. התחילו להתגייס עוד כמה חברים וההמלצות היו הכל דרך הפועל. כל האנשים שבאו להתקבל אם לא היתה להם גושפנקא של הפועל הסוכנות לא המליצה או איך שזה הלך שמה במוסדות. לא רצו לקבל אנשים לא נאמנים, בוא נקרא לזה ככה. היה שם צ'יף אחד שקראו לו

המשך

צ'יף גלזר. התברר אח"כ שהוא יהודי והוא עזר בעסק הזה והוא אמר מה שאתם אומרים שהוא בעל מקצוע אני מקבל את זה בתור בעל מקצוע וככה קבלנו מכונאים ונהגים וכל מיני בעלי מקצוע. הם היו חברי "הפועל" וזה היה העקר והם התקבלו. יום אחד נשבר לנו העסק הזה עם האוכל והלינה, ללכת לחפש מקום לישון. נסענו לתל-אביב ובאנו לבר-כוכבא מאירוביץ ואמרנו לו שמשהו איננו דופק כאן, מסדרים אותנו באיזה מקום. לפי החוזה ולפי ההבטחות מגיע לנו לינה ותלבושת ואוכל. הכל כמו חיילים ופה באיזה שהוא מקום לא מתנהגים אתנו בצורה זאת. העסק נעשה קצת יותר חריף. הוא ניסה להתנער מזה. אנחנו לא אחראים, אנחנו לא אשמים. אני לא זוכר בדיוק מה היה או שהפכנו שולחן או שנשבר שולחן. משהו היה שם. באמת אינני זוכר בדיוק מה היה. העיקר אנחנו חוזרים לחיפה וסדרו מקומות בפרק הוטל,כך שהחברה שבאו אח"כ באו ישר לפרק הוטל. אחרי פרק הוטל עברנו ל- H.M.S מורטה, המחנה שהיה ברחוב אלנבי. אחרי המכונאים התחילו לבוא גם ימאים. בתחילה זה היו חברי הפועל ואח"כ צרפו את חברי יתר הפלוגות הימיות. אח"כ הצי עצמו התחיל לקבל מחוץ לידיים של המוסדות. אז באו כבר אנשים ממקומות ומקורות שונים. אינני קורא לזה פרוטקציה. אני מוכן לקבל שרצו שילכו אנשים שבאיזה מקום שהוא יש עליהם שליטה מפני שכנראה שכבר אז היתה מחשבה שאי פעם נצטרך לזה.
עצם העבודה של המכונאים בנמל חיפה היתה על שולת מוקשים. הרכיבו עליהם אז את המתקנים נגד מוקשים מגנטיים והרכיבו להם מנועים של 500 כח סוס על הסיפונים. ידידינו הבריטים לא היו כל כך להוטים לצאת לים. את המנועים צריך היה להניע עם סוללות ואז לא פעם קרה שכאשר בבקר היו צריכים לצאת לים לא היו מצברים. פעם אחרת אין אויר ואי אפשר להניע את המנוע. אחד הקצינים ראה אותנו ואמר לנו: תראו חברה מה ניתן לעשות שם. עלינו על הספינה, אני, חיים ברז, חיים קרביץ ואחרים. את זה של החשמל הסברנו לחשמלאים של הספינה איך אפשר להניע באמצעות חשמל של הרדיו. גם על הנעת המנוע ללא אויר התגברנו ע"י כמה חברה שמשכו בידיים.
עבודה שניה: הגיעה לשם צוללת צרפתית. עלינו על הצוללת ועשינו שם טיפול. כאשר הצוללת יצאה לניסויים לא לקחו אותנו. היינו עדין כאילו גוף זר. כששמענו שלא לוקחים אותנו אז גם הצוללת לא הפליגה עד שהסכימו לקחת אותנו. אח"כ התגייסו שניים או ארבעה חברה ישר לצוללות.
אח"כ יום אחד אספו אותנו ואמרו לנו שצריכות להגיע ספינות טורפדו והעבירו אותנו קורס מסוים לקראת בואן. לבסוף, מתוך 12 ספינות שהיו צריכות להגיע הגיעו רק 2. הספינות היו צריכות להגיע מקפריסין. מה התברר? למנועים האלה היה סופרצ'רג'ר שהיה נכנס לפעולה עם 800 סיבובים של המנוע. במתקן הזה היתה משקולת שבגלל העובדה שהוא לא היה מכוון כראוי המשקולת פרצה, שברה את דופן הספינה וכך טבעו שם 10 ספינות. הכשלון היה גדול. עוד

המשך

בלילה עלינו על שתי הספינות שהגיעו וצריך לעשות את הכוונים והיה ברור כבר שזו הבעיה העקרית במנוע הזה. היו שם שני מנועים קדימה ומנוע אחד עמד הפוך. לגשת למנוע זה לא היה נוח וגם לא רואים מה עושים. מה עושים? הלכנו לרכבת ושם היו מראות. הורידו ראי כזה, שמו בין המנוע ובין הדופן בירכתיים ואז אפשר היה לראות מה עושים. כשבאנו לאנגלי ואמרנו לו שהוא יכול להפליג הוא טען שזה לא יכול להיות אבל לבסוף השתכנע. הבסיס של הצי עוד לא היה כל כך מאורגן. טפלנו שם ברכב, מנופים וכו'.
בספטמבר אני עזבתי את חיפה ועברתי למצרים. הייתי עם ג'ו נוביק ועם פאול קירשנר איזה בחור אוסטרי שבאו יותר מאוחר כבר לא במסגרת הפועל, מה שקראתי בתחילה. אנחנו היינו צריכים להגיע לבסיס ספינות הטורפדו במלטה. נסעו ברכבת למצרים ומשם היו צריכים לשלח אותנו הלאה. הגענו למצרים לבית האדמירליות מסרנו את הניירות שלנו. לא היה ברור להם שם משהו ולא ידעו מה לעשות אתנו. אצלם פלסטינאים עוד היה משהו חדש, יהודים בצי הכל נראה להם מוזר. התגלגלנו שם במחנה 4-5 ימים ולא ידעו מה לעשות איתנו. ראשי התיבות של ספינת טורפדו באנגלית זה M.T.B  (Motor Torpedo Boat). באיזה שהוא מקום נעלם ה- B ונשאר רק M.T ו- M.T. זו תחבורה מוטורית (Motor Transport). ואז הגענו שם ל- H.M.S פיניקס בפאיד. שם קבלו אותנו יפה מאד. זה היה מחנה שפעלו עם האוירונים של הצי וקלט גם ניצולי אניות. בבקר אנחנו צריכים להתייצב במשרד. במשרד התחיל הסיפור מחדש, פלסטינאים, שואלים יהודים. למזלנו מפקד המחנה היה בשירות של מלחמת העולם הראשונה ודיבר קצת רוסית והתחיל לדבר עם ג'ו נוביק. איך שהוא השתלבנו בבית המלאכה של הרכב, המנופים וכך הלאה. אני חושב שאם אספר יותר מזה יהפך לסיפור יותר אישי.

הקלטת אהרון אלטמן

לא יעזור שום דבר צריך לחזור קצת חזרה ללפני נמל תל-אביב. בסוף 33 בתחילת 34 בנוער העובד שהייתי חבר גם שם באו ואמרו שצריך לכבוש שני מקומות עבודה בארץ אחד זה הרכבת והשני הנמל. שני מקומות שכמעט ולא עבדו בהם יהודים. אני הצטרפתי לגרעין שהלך לקרית חיים. הגרעין שהיה למעשה אח"כ שדות ים. ישבנו בקרית חיים והתחלנו לעבוד בנמל חיפה. כשבאתי לנמל חיפה בסוף 34-35 כבר היה שם קואופרטיב עגן שאני התחלתי לעבוד שם בעבודות ימיות. הגרעין הזה מכל מיני סיבות לא החזיק מעמד והתפזר. חלק מהאנשים חזרו העירה וחלק הלכו להכשרה לקיבוצים אחרים ביניהם הייתי אני ובתור חבר הפועל אמרו לי שכדאי ללכת על יד הכנרת לקיבוץ הנקרא גשר ובגשר הולכים לגרעין חדש לדלהמיה. זה קרוב לים ואולי שמה נעשה משהו. הלכתי לדלהמיה שזה עכשיו אשדות יעקב. בשנת 1936 קבלתי מכתב מאבא שלי והוא כותב לי שאני עבדתי בים ובתל-אביב עושים נמל. למה לא תחזור לתל-אביב, תעבוד בנמל ותעזור פה. הרמתי את הרגלים וחזרתי לתל-אביב. אני בא לתל-אביב ורוצה להתחיל לעבוד בנמל ופה מתחיל סיפור של פוליטיקה של זבולון, הפועל, מועצת פועלי תל-אביב. איך נכנסים כאן לעבודה. צריך פרוטקציה. לא הייתי מומחה גדול, לא הייתי ימאי מהטובים ביותר אבל בכל אופן עבדתי בים. באתי לפודולי וליזראעל איתן שהיו מנהלי העבודה מטעם אוצר מפעלי ים. שם לא הצלחתי. באתי להפועל לעמירם ולעוד אחרים. אין מקום. לעבוד על סירת המנוע זה היה העילית שבעילית.  אינני זוכר איך זה קרה. אני זוכר שהביאו מחיפה סירת מנוע ה"ברוק". כל בוקר היינו באים לנמל ועומדים בתור כמו החורנים בנמל חיפה. אם היו צריכים פועלים היו לוקחים מתור זה ואם לא היתה עבודה היו הולכים לירקון. יום אחד תפשו אותי ואמרו לי לך לשם המכונאי לא הגיע תעלה על הסירה ההיא ותהיה מכונאי. בסדר אני עולה לסירה הזאת שאותה הכרתי מחיפה ועולה פודולי וקדימה. נוסעים לאנייה לשמה וחזרה איזה שעה שלמה. חזרנו חזרה ונקשרנו למזח. לאחר שנקשרנו הוא הסתכל פנימה וראה אותי שם. הוא שאל מה המכונאי לא בא. אינני זוכר מי היה המכונאי שם אבל הוא היה מהפועל ושלחו אחר מהפועל. יכול להיות שהמכונאי של הסירה היה יעקב ורדי. אני לא זוכר.
לאט לאט קבלנו קביעות והתחלנו לעבוד. הנמל התפתח, קנו עוד סירות, הביאו מחוץ לארץ. היו צריכים גם עבודה והחליטו לקבל נערים ואז שוב התחיל המפתח המפלגתי של האגודות הימיות. אם מקבלים אחד מהפועל צריך לקבל גם אחד מזבולון. ככה נכנסו וקבלו גם מהקיבוצים אבל כדי שיוכלו להתקבל היו צריכים להכנס לפלוגה הימית. הפלוגה הימית היתה מעין תעודת יושר והתאמה לעבוד.
 
 

הקלטת אהרון אלטמן המשך

אלטמן אהרון (שמכירים אותו בתור ארהלה היֶקֶה)

הספינה ארלוזרוב יצאה לטיול באוגוסט 1939. לפני שנספר על ההפלגה לא צריך לשכוח את הסיפור של הספינה עצמה. תיכף מההתחלה היתה מלחמה בין הפועל תל-אביב והפועל חיפה. היות והספינה צריכה מים עמוקים היא עמדה בחיפה, אז הסקציה בחיפה אמרה זה שייך כולו לנו ותל-אביב אמרה שזה שייך לנו. הספינה שהורדה בחיפה מהאנייה יצאה מגרמניה מצויידת כמו יכטה של איזה גרמני עם מפות, סכום, כלי מטבח, עם חלקי חילוף למנוע וכו'. באיזו צורה יצא שאני הייתי הבוסן על הספינה הזאת. כשעליתי על הספינה בחיפה היא היתה כמו אחרי ביקור תרמיטים. כבר לא היה לא כלי מטבח, לא סכום, לא מפרשים ולא שום דבר. משערים שהחברה של עוגן התלבשו על העסק. כל הענין היה טיול ימי ואין לו קשר עם מעפילים או איים. לפני שהרכיבו את הצוות לספינה התחילו להכין לה מפרשים. הלכנו בתל-אביב ואך ורק בתל-אביב לפרומין עילית וליבר ואס והזמנו גלטס שיהיה לנו בספינה והלואי ולכל ילד ישראלי אוכל כזה. ברור שלא היה לנו בשר וזו גם לא היתה המטרה. היו קונסרבים ודברים יבשים. עלי להזכיר גם את פלוטניצקי שתרם. בספינה היה ארון שהיה מיועד למברשות. הדלת של הארון הזה לא נסגרה המנעול לא עבד כמו עוד דברים שהיו בספינה ולא עבדו. בארון הזה תלינו את כל הנקניקים וכל הדברים הטובים. לכל החברה היו סכינים. עכשו בכל פעם שבספינה היתה מקבלת נטיה לצד זה הדלת היתה נפתחת וכל הנקניקים בלטו החוצה, אז כל מי שעבר עם הסכין יִשֵר ויכלת לראות כל פעם בנקניקים כל מיני קונוסים. נסעה איתנו גם חברה. היו פרובלמות שלא היינו מודעים לזה. היה בית שימוש בתוך הספינה עם משאבה ששאבה את הלכלוך החוצה. לא הצלחנו לסדר את כל העסק הזה. הוחלט שלא משתמשים בבית השימוש הזה. קבענו שכל מי שצריך משהו מכריזים על עוצר בספינה ועושים את צרכים מעבר לדופן.
יצאנו מנמל חיפה בשעה טובה מצוידים טוב. לכלם היו תלבושות, מכנסים לבנות והחולצה של הפועל, הבטלדרס עם הסמל. לחוה היתה שמלה והפלגנו לפמגוסטה. הגענו לשם ללא בעיות מיוחדות. בקרנו, טיילנו, הלכנו לקולנוע ושם אני לפחות בפעם הראשונה עשיתי הכרה עם היין הקפריסאי קמנדריה. מה שהפליא אותנו היה ששם הגישו אוכל בזמן ההצגה. הכסאות היו רחוקים אחד מהשני ומהגב של הכסא ממול התקפל שולחן עליו היו מגישים את האוכל. זה היה דבר יוצא מהכלל.
למחרת החלטנו לעשות טיול עם אופניים. שכרנו אופניים והחלטנו לנסוע לניקוסיה. אנחנו נוסעים וכל מי שנוסע מולנו עושה לנו עם הידיים. לא ידענו שבקפריסין נוסעים מצד שמאל עד שלבסוף התברר לנו שאנחנו נוסעים לא בסדר.
יצאנו עם הספינה מפמגוסטה והמשכנו ללימסול. כאשר נכנסנו לתוך המפרץ של לימסול עברה נושאת מטוסים בריטית. אנחנו הנפנו דגל בריטי. קבלנו את כל הכבוד. הצדיעו לנו עם הדגל

הקלטת אהרון אלטמן המשך

ואנחנו הצדענו עם כל הצרמוניה. נכנסנו וזרקנו עוגן. מנושאת המטוסים הרכיבו סירת מנוע ובא לבקר אותנו קצין וקבלנו אותו והוא התפלא שיהודים מפלשתינה נוסעים עם ספינה. הוא בכלל לא ידע מדבר כזה.
אנחנו עומדים בנמל, פתאום סיפור. הם הגיעו. מי הגיע. הבנות הגיעו. שם היו מביאים לספינות העוגנות כל מיני מצרכים בסירות. אז החליט מי שהחליט שצריך להביא גם בנות. כמובן ששום דבר לא יצא מזה.
מכאן המשכנו לכוון רודוס. זה שטח של ים פתוח. הצטיידנו בקפריסין בדלק ומצרכים. בספינה היה ספר אחד. היו כמה מפות. הספר היה בגרמנית שהצליחו למצוא אותו בחיפה. הספר היה ספר חופאות שנתן כל מיני אינפורמציה על מקומות שונים. היות ואני הייתי היִקֵה בספינה נעשיתי אני המומחה לימאות. ספר זה הוא ספר עזר חשוב למפליגים בים והוא עוזר הרבה בהתמצאות ובנתונים על חופים, מפרצים, נמלים וכו' אני הייתי מקריא לישראל לסקוב הקפטן מתוך הספר הזה. לא תמיד הוא השתמש במידע הנתון בספר. אני אומר את זה בקשר לדברים שאומר אח"כ.
אנחנו באים לרודוס. מכניסים אותנו עם פילוט. אני למרות שאינני מדבר איטלקית הסברתי לפילוט שיש קיל, היינו השדרית של הספינה עמוקה מאד, כ- 3.5 מטר ושהוא יקשור אותנו במקום עם עומק מספיק. הוא אמר זה בסדר, בסדר. נקשרנו כך שהחרטום פנה קדימה ושם זרקנו עוגן ועם הירכתיים היינו צריכים להקשר לרציף. אני הייתי בחרטום והפילוט וכן ישראל לסקוב אמרו לי כל הזמן לתת רפיון בשרשרת של העגן כדי לאפשר לירכתיים להתקרב לרציף. אני חששתי שליד הרציף אין מספיק עומק אבל היות והפילוט ורב החובל אומרים לי לשחרר שרשרת, אני שחררתי. אנחנו התישבנו ליד הרציף. התקשרנו לרציף מול המגדלור. כאשר הפילוט ירד נתנו חופש בירכתיים ולקחנו קצת בחרטום בסדר. המכה לא היתה חזקה. הדבר הראשון שהתרשמנו ממנו היה מחיל איטלקי שהלך ליד המגדלור למעלה הלוך וחזור ואצלם היו הרובים האיטלקיים הקצרים, הקרבינות. התרשמנו מאד מצעידתו של אותו חיל.  אח"כ ראינו שהיד שלו עקומה. ולכן הוא נראה צועד עם הרובה במצב ניצב. עשינו שמה כמה טיולים. לעמק הפרפרים, טיילנו בשוק ובקרנו בחלק של היהודים. באופרה שהזכירו הלכנו כולנו בתלבושות וקנו כרטיסים הכי טובים. לא נתנו לנו להכנס כי אמרו שאנחנו איננו לבושים כראוי. איך שהוא הסתדר העסק שנכנסנו לאופרה אבל ישבנו למעלה ביציע ונכנסנו לא בשער הראשי אלא כפי שנהוג בחו"ל שהסטודנטים והמסכנים יושבים למעלה. עשו לנו טובה ונתנו לנו לשבת שם.
היה לנו בחור אחד שקראו לו שאול לקר. היו בעיות של מסטיק וסיגריות. היו לנו סיגריות בהקצבה כמו בקיבוץ. כל אחד קיבל סיגריות. מי שלא עשן הפסיד. הוחלט בהזדמנות הראשונה לקנות מסטיק בשביל אלה שלא מעשנים. חפשנו מסטיק ברודוס ולא מצאנו. קנינו אקס-לקס.

הקלטת אהרון אלטמן המשך

אמרנו שזהו המסטיק ואתה שאול לקר היית ואין הרבה מסטיק תקבל אחד בבקר ואחד בערב. שמנו את האקס-לקס בארגז של העזרה הראשונה. הוא קיבל לפי ההקצבה ואחד על החשבון ובערב יצאנו לטייל. כשקיבל את המסטיק אמר שהמסטיק האיטלקי איננו שווה שום דבר. כמו שאנחנו מטיילים האקס-לקס התחיל להשפיע. מה לעשות. היתה שם חומה, אז שאול הגדול הרים אותו מעל לחומה. היתה שם גינה. אמרנו לו תלך שם בגינה ותסתדר. הערב עבר בסדר אבל למחרת טיילנו באותו מקום. התברר שזה היה בית קברות. אמרנו לו אוי ואבוי, אילו תפשו אותך אתמול.
עזבנו את רודוס בכוון לפיראוס. נתקלנו שם ברוחות ובסערות. לדאבוננו יצא שבספינה היו רק 5 חברה שהרגישו טוב כך שהקפטן החליט שאנחנו נפליג ביום ובלילה. נשתדל להסתתר באיזהשהו מקום כדי לתת לחברה אפשרות לנוח. היות והיו רוחות חזקות הורדנו את הדגל האנגלי מדי פעם כדי שלא יקרע. לכן הפלגנו בדרך ללא דגלים ואז נתקלנו עם הספינה שהוזכרה כבר. כשראינו את הספינה מתקרבת כמו ספינת דיג לא שמנו לב לזה עד שהם התחילו לעשות כל מיני סימנים ואז הרמנו את הדגל. הם נסעו בלי דגל ואם אנחנו פתאם הרמנו דגל אנחנו חשודים. דרשו מאתנו לנסוע אחריהם והכניסו אותנו לאי הזה. היה שם מפרץ מעין אגם ואמרו לנו לזרוק את העגן באמצע המפרץ ובאו מהחוף והורידו את הקפטן. זה היה באי סטמפליה. לא הרשו לאף אחד לרדת ולפני שעזבו את הספינה אמרו לי שאסור לאף אחד לצלם. על האי הזה לא ראית שום דבר מסביב. למרות האסור צלמנו סתם ככה ללא שום כוונות. מדי פעם אמרו לנו מטעם השלטונות במקום היום אסור לכם להפליג, הים סוער, מחר איזה תרוץ אחר וכו'. לבסוף הפלגנו ועכשו כדי לא לשכוח ב- 1939 כאשר התחילה מלחמת העולם השניה והצי הבריטי ביקש שלמי שיש תמונות מחופי אויב להמציא אותן לצי בנמל חיפה, לקחתי מכל החברה את התמונות- יש לזכור שהפלגה זו היתה ממש לפני פרוץ המלחמה- נסעתי עם התמונות לנמל חיפה. הביאו אותי לאיזה קצין אחד, נתתי לו את התמונות וספרתי לו את הסיפור. הוא הודה לי מאד. הוא גם כן לא ידע בדיוק מה זה. אח"כ ב- 1942 כאשר התגייסתי לצי הבריטי, הלכתי לשאול מה קרה עם התמונות האלה וניגשתי שם קצין אחד שאמר לי שהתמונות האלה עזרו הרבה לצי. התברר ששם היה הבסיס של הצוללות של האיטלקים.
מהעז שבשלנו ואכלנו נשאר הראש שהחלטנו לשים אותו בקצה מוט החרטום ושמנו אותו בספינה באיזה מקום. אחרי כמה ימים התחיל סרחון הספינה. התברר ששכחנו כולנו מהראש אשר התחיל להסריח. כמובן שזרקנו את הראש. באחד המקומות האלה ירדנו להתרחץ בים ולידידנו שאול הגדול נכנס קוץ של קיפוד מתחת לצפורן. להוציא אי אפשר היה כי עם כל נסיון להוציא את הקוץ הוא נשבר והחלק מתחת לצפורן נשאר. יונקה שהיה החובש אמר שיש לחתוך את הצפורן. היה לנו קוניאק מדיצינאל. הבחור שתה כמות הגונה מהקוניאק ויונקה חתך לו את

הקלטת אהרון אלטמן המשך

הצפורן ונקה את המקום עם הקוניאק. שאול צעק אל תנקו עם הקוניאק, חבל עליו. המעבר בין כל האיים שם היה די מסובך. חוץ מהקפטן אף אחד מאתנו לא היה ימאי מנוסה. השתדלנו לכן לנסוע רק ביום. הסיפון קצת דלף ולא מצאנו את המקום של הדליפה. כאשר אני הלכתי לישון היתה לי כרית יבשה וכאשר דוד הלך לישון היתה רטובה כי ספגה בינתים מים.
התקרבנו לפיראוס וכפי שהיה כתוב בספר כאשר אתה בא לנקודה מסויימת הרוח כבר תכניס אותך פנימה אבל תשים לב לפני הכניסה לנמל פיראוס יש אי צבאי ואסור להתקרב אליו בשעות החשכה. אמרנו את זה לקפטן אבל הוא אמר מה אנחנו נכנסים. התחלנו להכנס לנמל, באה סירת מוטור ואמרו לנו לכו חזרה ותעמדו שם עד למחרת ואז נראה מה שיהיה. עמדנו כל הלילה. למחרת באה סירת מנוע והכניסה אותנו לנמל. עלה על הספינה פילוט. אני מנסיוני מרודוס אמרתי לאחד החברה שיעמוד עם מד העומק ותראה שלא נדפוק בקרקעית. אותו בחור עמד ומדד את העומק איך שאנחנו מתקרבים עם הירכתיים לרציף. אז אמרו לנו שאף אחד לא יורד מהספינה. חוץ מאשר למשפטים. הוא קיבל אז 5000 דרכמות קנס. זה היה 100 דולר. מכל הענינים האלה לישראל לא נתנו לרדת. לצוות נתנו לרדת. מול הספינה היו מרחצאות ציבוריים. היינו בדרך מרודוס כתשעה ימים והלכנו להתרחץ במרחצאות אלה. לישראל נתנו פעם ביומיים לרדת תחת ליווי כדי להתרחץ. הזמנו מים לספינה. באה ספינה עם מים. היא היתה מצויידת בצינור עבה. פתח המיכל שלנו היה די קטן. הסברתי לאדם שהיה על הספינה הזו באמצעות תנועות ידיים שיתן את המים לאט לאט וירדנו לחוף. כאשר חזרנו ראיתי שהספינה שקועה. ירדתי לספינה וליד חדר המכונות שמעתי משק של מים וראיתי שבפנים מלא מים. התברר שאת המים למיכל שאבו בכח רב והטנק התפוצץ. הצטערנו על שאת הפחים שבאי קנינו בנזין זרקנו לים. התחלנו לחפש פחים. דרך אגב, סדרו לנו פה ושם ארוחות. זו היתה הפעם הראשונה שנתקלנו בנימוסי שולחן. הם רצו שנשיר את התקוה ואף אחד מהחברה לא ידע את כל המילים של התקוה. היתה בושה גדולה והכרנו בזה שעלינו להתבייש. בשעת הצהריים הרחובות התרוקנו כי האנשים הלכו למנוחת הצהריים מאחת עד ארבע. לחזור לפיראוס (היינו אז באתונה) חבל. לפתע ראינו אנשים מתכנסים ומתרכלים באיזה מקום בחצר כל שהיא. משלמים משהו, מקבלים כוס בירה ונכנסים לאיזה חצר מלאה כל טוב בשרים, גבינות, נקניקים וכו'. תאכל כמה שתרצה עבור אותו מחיר אבל אם תרצה עוד כוס בירה היא עולה כפול. יום אחרי זה כשהסתובבנו באתונה ראינו שמוכרי העתונים צועקים. התברר שהאיטלקים פלשו לאלבניה. אנחנו קודם כל חזרנו לפיראוס והחלטנו להסתלק. היה צריך לקחת דלק אבל התברר שכבר לא מוכרים דלק. בעזרת היהודים שהיו שם השגנו דלק וגמרנו את העסק עם הקנס. רצינו להפליג יום אח"כ אבל לא נתנו לצאת מהנמל. החלטנו שנברח החוצה. הודענו ליהודי שמה שככה וככה יהיה, שבמידה ויתחילו לרדוף אחרינו שהוא יתערב לטובתנו. ברחנו מפיראוס אבל צריך לעבור

הקלטת אהרון אלטמן המשך

ליד רודוס ורודוס היא איטלקית. החלטנו להסוות את הספינה ועשינו ממנה לפחות קרוּזר (סיירת). מקלות פה ומקלות שמה עם אורות חשמליים עם חוטים ופנסים שהיא תראה מה שיותר גדולה וכוונו כך שנעבור את רודוס בלילה. עברנו ללא תקלות. לפי חשבוננו היינו כבר צריכים לראות את חופי הארץ. הכוונה היתה להגיע קודם כל לתל-אביב. הוחלט שמי שיגלה ראשון היכן אנחנו נמצאים בדיוק יקבל פרס. גילו אור. טפס על התורן שאול לקר והוא ראה אורות מחופי הארץ. זה היה בערך ב- 10 בלילה. צריך לזהות את האורות. חפשנו בספר המפורסם ואני אמרתי שזו עזה או אל-עריש. אח"כ התברר לנו שזו היתה אל-עריש. ליד אל-עריש הרגשנו באיזו תנועה בים. אנחנו חשבנו שזה קשור לעניני מלחמה אבל אח"כ התברר שהיתה שם הטייגר היל- אניית מעפילים.
הגענו לתל-אביב. הסיפור ידוע. ישבנו בגלינה (קפה ומסעדה שהיו אז בשטח התערוכה). האנשים שעברו וראו אותנו בתלבושת אמרו תראו פה מורידים מעפילים וחברי הפועל יושבים ואוכלים גלידה.
ב- 12 או אחת בלילה הפלגנו לחיפה. מול קיסריה עצרה אותנו ספינת משמר של המשטרה. אני ישבתי על ההגה. היתה רוח טובה. הוא התקרב וצעק בעברית התקרבו אלי. עניתי שלפי החוק הימי ספינת המנוע צריכה להתקרב לספינת מפרשים כי לספינת המפרשים קשה יותר לתמרן. הוא התקרב אלינו. בארלוזורוב היה מעקה עם מוטות ברזל. כאשר הוא התקרב הוא נפגע ממוטות ברזל אלה. סיפורים מי אתם, מה אתם, איפה הייתם וכו'. למחרת נכנסנו לנמל חיפה. מה אני רוצה להגיד לכם, היום זה 42 שנה. אם נחיה עוד 42 שנה אף פעם לא נשכח את ההפלגה הזאת.
מקס מוסיף: בזמן הצילומים באי סטמפליה אלו שהיו להם מצלמות, צלמו מתוך החלון את המצפה וגילינו שמצד ימין יש מפרץ ושמה בסיס צוללות. בזמן המלחמה הצי הבריטי פנה באמצעות הסוכנות שהם יפנו אנשים שמכירים את איי הדודקנז. אני קראתי את זה אז את הקריאה הזאת. לקחתי כמה תמונות ושלחתי לסוכנות. אחרי כמה זמן קבלתי מכתב שישנו אצלי עד היום מולטר איתן שהודה לי מאד כי קיבל מהצי הבריטי מכתב שזה עזר להם מאד. ולטר איתן כתב במכתב שזה יעזור לנו באו"ם.
 

הדפסשלח לחבר
עבור לתוכן העמוד