האניה פרובידנס שימשה להעלאת עולים בהיתר (סרטיפיקטים), ערב הכרזת העצמאות. באחת המפלגותיה היתה גם אימי מרים מושקוביץ אשר הייתה חלק מקבוצת תלמידים שאורגנו בגרמניה שלאחר המלחמה. הקבוצה קיבלה כאמור היתרי עלייה מהבריטים ובאפריל 1947 הפליגו מנמל מארסיי והגיעו לחיפה בשבת 12 אפריל 1947. סיפור הקבוצה, התארגנותה הפלגתה וקבלת אנשיה בנמל מתוארים בכתבה שפורסמה בשנת 1972 בעיתון הפולני בארץ "נוביניקורייר" ואשר תרגומה מובא להלן:
תעודת עולה מספר 1
"מונחת לפניי תעודת עולה עם מספר היסטורי, מספר אחד. הוצאה בחיפה ב- 12 באפריל 1947. על שם הלנה ורובל. נושאת התעודה עברתה את שמה לאילנה ורובל – כגן בעקבות נישואיה. ד"ר אילנה הייתה היוזמת המקימה והמנהלת של גימנסיית הנערים והנערות ניצולי מחנות הריכוז של המשטר הנאצי אשר הוקמה לאחר המלחמה סמוך למחנה הריכוז ברגן בלזן. ובאמת בימים אלו ב-12 אפריל מציינים 25 שנה להגיעם ארצה של העלייה לגאלית הראשונה שכללה קבוצת נערים והמנהלת בראשם, מהגימנסיה.
המאבק לעלייה לארץ
ביוזמתה של ד"ר אילנה ורובל אשר בעצמה הייתה אסירה במחנות הריכוז ביניהם ברגן בלזן שם השתחררה הוקם ב-17 בדצמבר 1945 בית ספר תיכון עבור נערים ונערות יהודים אשר אומנם היו משוחררים אך עדיין שהו במחנות מעבר.
שלטי ההפגנות שנישאו ע"י תלמידי הגימנסיה במאבקם לפתיחת שערי הארץ והקמת חברה "עובדת ציונית וחופשית ".
מחצית השנה קודם לכן ב-1 ביוני 1945 הוקם במקום בית ספר יהודי עבור הילדים הקטנים יותר. ד"ר אילנה ורובל הייתה מנהלת הגימנסיה אשר בה למדו 20 צעירים.הקבוצה הראשונה לעלייה הלגאלית כללה כ-150 נערים ונערות מבית הספר התיכון וכן ילדים מבית הספר היסודי ובנוסף מורים ומטפלים צעירים אלו נאספו מ-43 מחנות ריכוז שונים. הקבוצה קיבלה אישורי עלייה לאחר מאבק גדול והפגנות רבות נגד משטר הסגר הבריטי. אילנה ורובל כגן מספרת: "הפגנה ובה אלף ילדים ונערים והמורים בראשם צעדה אל בניין המפקדה הבריטית באזור. "פיתחו את שערי פלשתינה" צעקנו ובתגובה התיזו החיילים הבריטים עלינו סילוני מים.רטובים עד עצמותינו נשארנו לעמוד במקום. לפתע קפץ אחד הנערים חובש כיפה לראשו אל מעבר לגדר ותפס את נשקו של אחד החיילים אנו מיד נכנסנו אחריו אל חצר המבנה. נעמדנו בשורות תוך שאנו חוזרים וקוראים את דרישותינו". הפגנות כגון זו נערכו פעמים רבות. לבסוף, ב-20 במרץ 1945 הגיע לסוכנות היהודית במקום ידיעה ולפיה יוכלו הנערים עד גיל 17 לקבל אשרות כניסה לארץ וקיבלנו אישור עלייה".
עולים לרכבת למרסיי
הדרך לארץ
ההתחלה הייתה קשה מ-21 במרץ ועד 5 אפריל 1947 רוכזה קבוצת העלייה במחנה מעבר אחר בשם בוכהולץ בתנאי הסגר. התנאים שם הזכירו את התקופה האחרונה של מחנות הריכוז. מחסור חמור באוכל בסיסי הורגש. ואז ארגנה ד"ר ורובל את הילדים והנוער עם המחנכים לשביתת רעב. יחד ישבו בחדר האורל מבלי לאכול את המרק הדל שהוגש להם. לאחר מספר ימי מחאה עבודת המטבח השתפרה ולפחות הרעב פסק בקרב קבוצת העולים. "בתום תקופת ההסגר עלינו לרכבת בכיוון מרסיי. ב-6 באפריל 1947 עלינו על האנייה "פרובידנס" ושוכנו במחלקה השישית בה, 4-6 בכל תא קטנטן, בצפיפות ובסירחון. האוכל היה גרוע מאד אך אותנו זה לא הטריד מאחר וידענו שכל יום מקרב אותנו לארץ. לאחר הסבל במחנות הריכוז, מהם נותרו מעטים בלבד ובהם נוער וילדים שהיו מעטים עוד יותר. אנו ידענו שנתאחד עם הלוחמים לעצמאות ישראל. ד"ר אילנה ורבים מהקבוצה עמדו כל העת על הסיפון בתקווה לראות את חופי הארץ. הנסיעה התקיימה בתקופת חג הפסח. ליל הסדר נערך על האנייה ולמחרת הגענו לנמל חיפה. מאחר והיה זה יום שבת לא הותר לנו לרדת לחוף אלא למחרת ביום ראשון".
הצעד הראשון על אדמת הארץ המובטחת
זה היה ב-12 אפריל 1947 השעה הייתה בין שבע לשמונה
.jpg?BannerID=31 "צרכנות")
הוספת תגובה
