ההעפלה

סבא שלי עלה בעלייה בלתי לגאלית, בשנת 39 מוינה לארץ , הדבר היחיד שידוע לנו שהאוניה הגיע לארץ ושלחו אותה חזרה לוינה ולכן האוניה שטה בים כחודש עד שהם הצליחו להכנס לארץ כנראה ירדו בחוף ת"א. אם משהו יודע פרטים על סיפור כזה ויכול לתת לנו עוד פרטים הודה לו מאוד.

אנו בודקים לאיזה אנייה מתאים הסיפור אבל גם את יכולה,
ראי כאן באתר >מוזיאון חה"י>העפלה>תקופה ראשונה וקיראי את תקצירי הסיפורים.
האם יש לך עוד מידע?

אני ניסיתי לבדוק בחומר שבאתר הזה ולא מצאתי משהו מתאים לסיפור,
אין לי שום אינפורמציה נוספת לצערי ,
בתודה מראש. שוש

באותה שנה יזם משה גלילי, צעיר מארץ ישראל שבנסיעתו לצרפת נתקל בהמוני פליטים יהודים מגרמניה, קשר עם ההנהגה הרוויזיוניסטית באוסטריה. שם החל לארגן את העלייה מבחינה לוגיסטית ועסק בגיוס כספים. הפליטים המיועדים לעליה הגיעו לבדם בנסיעות אל פיראוס. משם הפליגו על אוניה מושכרת קטנה ודלה אל חופי הארץ. בעקבות הצלחת האוניה הראשונה מארגן גלילי עוד 3 ספינות. מפולין, ליטא ולטביה מתרכזים צעירים במחנה שהוקם באזור וינה, ומשם דרך אלבניה הם עולים כסטודנטים מטיילים על הספינה. באנייה האחרונה, ביוני 1938, מגיעים 381 צעירי בית"ר מוינה, בה כבר לא היה אפשר לקיים את המחנה בשל השלטון הנאצי. בארץ מנסה המשטרה הבריטית לתפוס את ספינתם, אך שמועות מוטעות שולחות אותה לחופי הרצליה בעוד הם יורדים בבנימינה.

ראי קישור : http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A2%D7%9C%D7%99%D7%99%D7%AA_%D7%90%D7%A3_%D7%A2%D7%9C_%D7%A4%D7%99

בתמונה רואים בבירור Teti.
אני כמובן לא יודעת כמה סבבים היא עשתה לארץ. אני יודעת על תאריך הגעה אחד, בו הגיעו בני משפחתי. 1.9.1947. חיפה.

מצאתי את החומר באינטרנט. אולי זה יעזור...
מקרה "דאריאן" 2

פרשת קלאדובו – שבאץ היא סיפורם של כאלף מעפילים שציפו עשרים חודשים ביגוסלביה לעלייה לארץ. הפליטים יצאו בנובמבר 1939, מוינה לארץ ישראל, אך לא זכו להגיע אליה ומרביתם נפלו באפריל 1941 בידי הנאצים ביגוסלביה.

פעמים רבות עמדו הפליטים להגיע לדנובה, ומשם בספינות להגיע לנמל קונסטנצה, ומשם להפליג לארץ ישראל. כל פעם קרה משהו וזה לא התבצע. הדנובה קפאה, האשרות לא הגיעו או לא תואמו, לא ניתן לרכוש אוניות, הכסף שנאסף בעמל רב הושקע באוניה לא נכונה והמשאבים ירדו לטמיון. אין סוף בעיות.

במאי 1940, מצא איש המוסד שמריהו צמרת בעל הדרכון האמריקאי, אונייה בנמל פיראוס "דארייאן" שהתאימה להסעת נוסעים לאחר התאמה. בסיוע הג'וינט, נמצא הפתרון הכספי לתשלום עבור הספינה והאונייה נרשמה על שמו של שמריה צמרת בעל הנתינות האמריקאית. נציגי מעפילי קלאדובו קבלו הוראה להתכונן להפלגה על הדנובה לכיוון נמל קונסטנצה אולם עד שהושלם תהליך זה, איטליה נכנסה למלחמה והשליחים קבלו הוראה להשהות את ההכנות מחשש להפלגות בים התיכון. הכעס היה גדול משום שהגופים הפרטיים והרביזיוניסטים, המשיכו בהפלגות בים השחור והתיכון כרגיל.

מיד לאחר מכן, אליהו גולומב הורה להפסיק את ההכנות לגמרי. התברר אז שבישיבה משותפת של המוסד וההגנה, הוחלט למכור את הספינה למטרות של שירות הביון הבריטי. הרעיון של נציגי ה"שיתוף" היה לבצע עם הבריטים פעולות חבלה ומיקוש בדנובה ובמקומות אחרים. הם לא מצאו אוניות לשם כך והעלו את הרעיון לקחת את ה"דאריאן" למטרות אלו.

הרעיון שעמד מאחורי זה היה, שהשתתפות בפעילות ביון, תקדם את מבצעי ההעפלה של עלייה ב'. כמו כן, מכירתה של האונייה לביון הבריטי בסכום של 60,000 $ , תכסה את חובות המוסד שנוצרו עם פעולות ההעפלה במשך החורף. בראשית ספטמבר 1940, הוחלט להחזיר את "דאריאן" ליעדה המקורי ולהעלות את פליטי קלאדובו שהמשיכו להמתין. הצרות לא הפסיקו וכל פעם נוצרה בעיה חדשה שהצריכה פתרון.

כשהאונייה הגיעה סוף כל סוף לנמל קונסטנצה והמעפילים התכוננו להגיע לדנובה בכדי להפליג דרכה עד קונסטנצה, הסתבר ש"דאריאן" נשלחה לכמה ימים לאיסטנבול. אנשי המוסד פחדו להשאיר אותה בנמל קונסטנצה שמא תוחרם וחוץ מזה רצו להרוויח קצת כסף ולכסות חובות.

נציגי המעפילים דרשו שהאונייה תפליג לסולינה, נמל צפוני לקונסטנצה ושם תחכה למעפילים. ניטש וויכוח בינם לבין אנשי המוסד שפחדו מהחרמתה אולם נענו לבסוף לדרישת המעפילים. עד שנעשו סידורי הביניים הקשורים לתאום רכבות עד הנמל בדנובה, וגוררת שתמתין בנמל ותיקח את המעפילים עד סולינה, קפאה הדנובה.

בינתיים הגיעו הידיעות על אסון ה"פטריה" והאסון של האונייה הפרטית "סלבדור" שטבעה בסערה בים השיש בדרכה לארץ, ונציגי המעפילים היססו באם להפליג באופן לא חוקי כשהם נתונים לסכנות בים ולסכנת גירוש למאוריציוס. כל הגורמים האלה, הביאו שוב להשהיית יציאת פליטי קלאדובו. ה"דאריאן" חיכתה בינתיים בנמל סולינה עד ל – 29.12.40 ואז הפליגה לקונסטנצה ולקחה עולים אחרים. לאחר גלגולים ועיכובים אין ספור, הגיעה "דאריאן" לחופי ארץ ישראל עם כ – 800 מעפילים אך לא עם פליטי קלאדובו.

אלה נספו כעבור חצי שנה באפריל 1941, על ידי הנאצים ביגוסלביה,.


בשנת 1940, השתנה סדר היום הציבורי בארץ בעקבות המלחמה באירופה. העלייה הבלתי לגלית כבר לא הייתה בראש מעייני הישוב, ולא נתפסה עוד כמבצע חירום להצלת נפשות. נוספו לשינויים הללו, הקשיים העצומים הארגוניים והתקציביים לעומת תוצאות דלות ומתסכלות.

מפרוץ המלחמה בספטמבר 1939 ועד אביב 1941, נכשלו אנשי המוסד בהשגת מרבית היעדים שהציבו לעצמם. במשך שנה וחצי הם שגרו לארץ רק שתי ספינות ובהן 1500 מעפילים.

"הילדה" שהגיע לארץ בינוא