הפגיעה בארבות הגירוש

ארבה- Z Lighter

בבנייה

תפיסתה של אניית המעפילים לנגב ומותו של המעפיל הרברט לזר היו עילה לפעולה במסגרת 'המאבק הצמוד'. כמטרה נבחרו הפעם הארבות  (Z Lighters) באמצעותן נהגו הבריטים להעביר מעפילים אל אוניות הגירוש. השימוש בארבות אפשר לבריטים לעגון את אוניות הגירוש מחוץ לנמל ובטווח גדול, ובכך להקטין את סכנת החבלה בהן. על הארבות לא הייתה שמירה קפדנית, אולי משום חלקן השולי בפעולת הגירוש, אך מבחינת ארגון הפלמ"ח אלה היו כלי שייט לגיטימיים לתקיפה, הוסיפה לכך העובדה ששלב חיטוי המעפילים ב-DDT נעשה על סיפוניהם. הפעולה תוכננה להתבצע באמצעות מוקשי 'עלוקה' (limpet mines) ובפרופיל פעולה הדומה להדבקת המוקשים לספינות המשמר ב'ליל הרכבות' בנובמבר 1945, ולאוניית הגירוש 'אמפייר רייול' באוגוסט 1946. הצוללים שיועדו לפעולה היו משה ליפסון ויצחק (איזי) רהב, מפקד הפעולה היה יוחאי בן-נון. הבעיה הראשונה אתה נאלצו בן-נון ואנשיו להתמודד הייתה מטעני הנפץ אשר הוטלו בנמל מסיפוני האוניות ומסירות משמר מסיירות. היו אלה מטעני נ"א ייעודיים ובהם כ-500 גרם של חומר נפץ שהוטלו למים בסדר ובתזמון - על פי פקודת Clock. כדי לבדוק את מידת הסכנה אלתר בן-נון מספר מטענים דומים. השחיינים המיועדים, רהב וליפסון, שחו באחד המפרצים שלחוף נווה ים, כשבן-נון מטיל את המטענים בקרבתם. נמצא כי ניתן להתקרב אל נקודת הפיצוץ עד מרחק 15 מטר מבלי להינזק. מניסיון הפעולות הקודמות נקשרו  הפעם המוקשים לפקקי שעם, כך שנשיאתם בזמן השחייה לא הכבידה. בנוסף נקבעה בתוכנית המבצע נקודת מילוט חלופית למקרה שהמבצע ישתבש, והשחיינים לא יוכלו לחזור לסירת האם. לקראת הפעולה רוכזו הציוד והלוחמים בקיבוץ נווה ים. ביום שלישי 11 בפברואר, יצאה ממעגן קיסריה ספינת הדייג נאמן בפיקודו של איש הפלי"ם אליהו לוי. הספינה עברה מול חוף נווה ים ואספה את הלוחמים על ציודם. המוקשים רוכזו בשק אחד, מוכן להטלה למים, למקרה שיתקלו בכוח שיטור בריטי. בשעות הערב נכנסה ספינת הדיג לנמל ונקשרה קרוב למקום מעגנן של הארבות. הנמל היה שקט, התברר כי שעתיים קודם לכן הוטל בנמל עוצר. בתנאים כאלה, כאשר כל תנועה מעוררת תשומת לב, קשה היה להתחיל בפעולה. ואכן תוך זמן קצר מרגע כניסת הספינה לנמל הופיע איש הפלי"ם בני קרביץ ובידו פתק המורה לדחות את הפעולה - במפקדת הפלמ"ח העריכו שלבריטים נודע על פעולה הצפויה. בן-נון דחה את הפעולה ביממה. למחרת בבוקר יצאה נאמן לים כאחת מספינות הדיג העוגנות בנמל ובערב חזרה. הנמל היה עדיין בעוצר ובכל זאת החליט בן-נון לבצע. לבד מהשכלול בהצפת המטענים על ידי פקקי שעם לא הוכנסו שכלולים נוספים בהשוואה למבצעי החבלה הקודמים, והשחיינים שחו כשרק בגד ים לגופם. המים הקרים של חודש פברואר והרוח המזרחית הקרה שנשבה שיתקו את הלוחמים עוד טרם ירדו למים. בן-נון מרח את גופם בגריז והשקה כל אחד מהם בלגימת קוניאק מתוך אמונה שהדבר יחמם את גופם (אמונה בלתי מבוססת). כדי להיות בטוח שמנגנוני ההשהיה יופעלו שבר בן-נון את שפופרות החומצה עם ירידתם למים. החומצה החלה בפעולתה בעוד המוקשים צמודים לגופם של השחיינים. ליפסון שחה לכיוון סירות שעמדו ליד הארבות והגיע אל הראשונה כשהוא רועד מקור באופן בלתי נשלט. כשניסה להצמיד את המטען הראשון נשמט המטען מידיו וצלל. הוא עבר לסירה אחרת ושם הצליח להצמיד את המוקש. רהב הגיע אל אחת הארבות וניסה להפריד בין המוקשים שהיו קשורים זה לזה. הקשר היה הדוק והוא לא הצליח, כשניסה להצמיד את שניהם יחד גילה שהמגנט לא חזק דיו, לבסוף תלה את המוקשים על זיז שבלט מהארבה וחזר בכוחותיו האחרונים לספינת הדייג. הלוחמים התלבשו במהירות ויצאו אל שער הנמל כדייגים ששבו מדייג, תעודותיהם היו מזויפות אך השוטר בשער לא הבחין בכך ונתן להם לעבור. בשעה 04:50 לפנות בוקר נשמעו בנמל שני פיצוצים, ארבה אחת ניזוקה וסירת מחקר של משרד החקלאות הממשלתי, שעמדה בקרבת הארבות, טבעה. שני ימי הכוננות והערנות בנמל העידו על כך שלבריטים היו ידיעות כל שהן על פעולה צפויה, אך הם לא העריכו שהארבות תהיינה המטרה, השמירה עליהן הייתה מועטה.