החבלה ב'אמפייר רייוול' (אפריל 1947)

בבנייה

האונייה השנייה שהשתתפה בגירוש מעפילי המולדת (אמפייר רייול) חובלה אף היא. בליל ה-1 באפריל 1947 הגיע לקפריסין למשימת החבלה משה ליפסון. הוא נשלח מהארץ על סיפונה של כריש, ספינת דיג של קיבוץ שדות ים. ליפסון היה רב ניסיון, הוא השתתף חודשים ספורים קודם לכן בפגיעה בארבות בנמל חיפה ולפני זה בתקיפת האמפייר רייול. ליפסון הביא אתו אבוב, חומר נפץ ונפצים. על חוף פמגוסטה המתין לו איש 'שורות המגינים', יהושע ברנשטיין, ולאחר שנפגשו התגנבו למחנה מתוך כוונה לתת בידי יוסל'ה דרור את החומרים. כשהתברר כי יוסל'ה דרור איננו במחנה (דרור יצא למשימת הפגיעה באושן ויגור), העבירו את החומרים לבצלאל דרורי, מלווה השבתאי לוזינסקי, שהיה עצור במחנה כמעפיל. המפקדים והמלווים היו מחויבים למעשי החבלה מתוקף 'קובץ ההוראות למלווים' שפרסם ארגון הפלמ"ח. סעיף ד' בקובץ אמר: כל מפקד ספינת מעפילים יתאמץ להוציא מכלל פעולה ולו לזמן מה את אניית הגירוש הבריטית. רצוי איפה שבין הראשונים שיועברו לאניית הגירוש יימצאו כמה חבלנים שיישאו עמם כמות קטנה של חומר נפץ. עליהם להגיע אל קרקעית הספינה או אל תא המכונות ולחבל בהם בזהירות, חבלה זעירה, לבל יגרם אסון, כאשר אירע ב"פאטרייה", אולם אשר יהא בה לעכב את הפלגת הגירוש לקפריסין ולו רק למספר ימים. דרורי היה אמור לחזור כמעפיל באחת מאוניות הגירוש במסגרת מכסות העלייה ('קווטה') שהוקצו על ידי הבריטים. ליפסון נתן בידיו 5 ק"ג חומרי נפץ והסביר לו כיצד להפעילו, לדרורי היה ידע מוקדם בחבלה, ידע שרכש בקורס חבלה שעבר בקיבוץ משמר העמק. המעפילים המוחזרים (רובם מעפילי ברכה פולד) הועלו לאונייה אמפייר רייוול ב-2 באפריל. בין המוחזרים היו בצלאל דרורי וחברתו דינה מינצברג. חומר הנפץ הוסתר על גופה ועל גופן של שתיים מחברותיה, הבריטים לא בדקו את גופן של הנשים שעלו לאונייה. ליפסון עלה עם כלי עבודה וגם עם רשת כדור-עף ששימשה לו כסולם חבלים. בעזרת כלי העבודה פרץ דרך אל הסיפון התחתון וירד אליו בעזרת סולם החבלים המאולתר. בזמן שהפעיל את כלי העבודה הרעישו המעפילים שהיו סביבו כדי שמעשיו לא יישמעו. כשנכנסה האונייה לנמל חיפה ורוב המעפילים כבר ירד, השמיעו האחרונים את שירת התקווה, זה היה הסימן לדרורי להפעיל את עפרון ההשהייה, אחר כך מיהרו כולם לרדת מהאונייה. ההשהיה הייתה איטית מהמתוכנן, הפצצה פעלה רק ביום המחרת, ב-4 באפריל, כשהייתה האונייה בדרכה מחיפה לאלכסנדריה. הפיצוץ גרם לה נזק והשבית אותה למשך מספר שבועות. חבלה זו לא ענתה באופן מדויק לסעיף ד' האמור לפיו נועדה החבלה: לעכב את הפלגת הגירוש לקפריסין ולו רק למספר ימים. במקרה דנן לא עסקה האונייה בגירוש אלא בהחזרה, פעולה חיובית והפוכה לגירוש, אך איש לא ביקר את בצלאל דרורי על מעשהו, איש גם לא הורה קודם לכן, את משה ליפסון, להימנע מחבלה באוניות המחזירות מעפילים ארצה. אחרי אירוע זה הופסקה, בהוראת קומודור דה-סאליס, העברת מעפילים מקפריסין לארץ ישראל על חשבון המכסות.