ב 1983 , לאחר מלחמת לבנון הראשונה, אישרה ישראל את פינויים בשלום של מחבלי אש''פ מלבנון. אניות נוסעים גדולות הובאו מנמלי אירופה, אלפי מחבלים ובראשם יאסר ערפאת, הפליגו על סיפונן מערבה. המחבלים התמקמו בתוניס אך לא הפסיקו לחרוש מזימות.
ב־1984 החליטו ערפאת וסגנו כי היעד המרכזי הבא הוא פיגוע ראווה בישראל ביום הזיכרון ב־1985.
זמן מה לאחר מכן החל המידע לזרום. התברר כי אש"ף רכש שתי אוניות סוחר בינוניות - ה"מון לייט" וה"אטבירוס" - למטרה לא ברורה. בהמשך התבררה התכנית, האניות היו אמורות להוריד מול חופי הארץ קבוצה גדולה ומאומנת של מחבלים ואלה היו אמורים להשתלט על אוטובוס, להתפרץ למחנה הקריה ולקחת כמה שיותר בני ערובה.
בתמורה לשחרור בני הערובה, תיכננו באש"ף לדרוש את שחרורם של 150 אנשי 'פתח' שהיו כלואים בישראל.
האניות כבר היו באותה עת בנמל ענאבה שבמזרח אלג'יריה, והמחבלים בשלב מתקדם של האימון לקראת הפעולה. חיל הים נדרש למשימה.
בתחילת אפריל 1985 יצאו ארבע ספינות טילים מישראל לכיוון נמל אנבה שבאלג'יריה, מרחק 1,400 מייל מחופי הארץ.
הספינות עשו דרך ארוכה מבלי להתגלות, לא ע"י ציי ערב ולא ע"י ספינות הצי הסובייטי ששייטו אז דרך קבע בים התיכון ושיתפו פעולה עם ציי ערב.
עם הגעתן לקרבת היעד הורידו הספינות את כלי השייט של שיטת 13 והכווינו אותם לפתח הנמל.
בתוך הנמל החשוך היו אותה עת עשרות אניות.
משימתם של הצוללים הייתה לזהות נכונה את האניות ולהדביק להן מוקשים וכל זאת מבלי להתגלות.
הצוללים איתרו רק מטרה אחת, הם הדביקו את המוקשים ויצאו את פתח הנמל.
בזמן שפעלו בתוך הנמל התגברה מאוד הרוח , רוח ה'מיסטרל' שנשבה מצפון לדרום בעוצמה גדולה הרימה תוך זמן קצר גלים עצומים והעמסת כלי השייט של שייטת 13 על הסטי"לים נעשתה כמעט בלתי אפשרית.
בעוז רוח ובקור רוח הצליחו הלוחמים לאחוז ולחבר את כבלי ההרמה שהועברו אליהם מהסטי"לים, גבורה ועוז נדרשו גם מאנשי הסטי"לים שעמדו על הסיפונים שטופי הגלים, לבסוף לאחר עמל רב וקצת אחרי אור ראשון הועמס הכלי האחרון והסטי"לים החלו בהתרחקות מהיעד.
המטענים התפוצצו ואניית המחבלים 'מון לייט' שקעה בנמל אך השמחה לא הייתה שלימה האנייה השנייה 'אטבירוס' לא נמצאה.
הערכת המצב הובילה למסקנה כי ה'אטבירוס' כבר עושה דרכה לכיוון חופי הארץ. הכוננות בחיל הים הועלתה, קווי סיור רבים נפתחו, הן בקרבת החוף והן בלב ים, המצוד אחר האטבירוס החל.
ביום שישי ה 19 באפריל יצאה אח"י "מולדת", ספינת טילים מדגם סער 4, לסיור לאורך רצועת החוף הדרומי של ישראל. אח"י "מבטח" (מדגם סער 2), יצאה אותה עת לסיור בקו החוף הצפוני.
בשבת אחר צהריים, הייתה אח"י מולדת ערוכה כ 70 מייל מערבית לחופי אשקלון. ב־22:00 החלה שיירת אוניות היוצאות מתעלת סואץ לנוע צפונה.
עשרות מטרות הסתמנו על צג המכ"ם בסטי"ל. מפקד הספינה החליט להתמקד באוניות המפליגות צפון־מזרחה, לכיוון סוריה ולבנון. היו שם 25 אוניות כאלה.
אחת מאניות אלה הפליגה בקורס מזרחי יותר, לכיוון חופי הארץ, דבר שהחשיד אותה.
אח"י מולדת התקרבה בחשאי אל האנייה, הדליקה זרקור וזיהתה מייד את השם 'אטבירוס' ועוד סימנים מזהים המיוחדים לאנייה.
אח"י מולדת הקימה קשר עם ה"אטבירוס" בערוץ קשר בינלאומי וביקשה ממנה לשנות נתיב, קברניט האונייה השיב שהוא נמצא במים בינלאומיים, תחת דגל פנמי, ואינו מתכוון לציית.
מפקד הסטי"ל דיווח על כך למפקדה. בעוד מתייעץ מפקד המולדת עם המפקדה הסתובבה לפתע האטבירוס דרומה במטרה לחזור ולהכנס למיים הריבוניים המצריים.
עתה הייה צריך לפעול במהירות ולפני שהמטרה נכנסת למים המצריים ומסבכת את ישראל בפגיעה בריבונות המצרית.
אח"י מולדת ירתה צרור לאזהרה, האנייה השיבה בירי RPG כעת לא נותר מקום להיסוסים.
המולדת פותחת באש ואח"י מבטח שהייתה בסיור באיזור הצפוני שועטת דרומה כדי לסייע. אחרי מספר פגזים נעלמת אטבירוס מהמסכים, זה הייה רגע של חשש ומבוכה האם הצליחה האטבירוס לנתק מגע?
המולדת מפליגה במהירות אל נקודת ההעלמות ומגלה שברים צפים, באוויר נישא ריח חריף של סולר התמונה מתבהרת – האטבירוס פשוט טבעה.
לפתע נשמעות מהמים שריקות משרוקיות, מאלה הנמצאות בכיסי חגורות ההצלה. הלוחמים מבינים שיש מחבלים חיים במים.
ב שלב זה מגיעה לאזור אח"י "מבטח", אחרי הפלגה של שעתיים במהירות עליונה. ומסייעת באיסוף המחבלים מהמים.
המחבלים עוברים חקירה ראשונית, שבה מתברר שעל האונייה היו עוד 20 מחבלים, שטבעו. השאלה המרכזית בשלב הזה היא אם חוליית פיגוע הספיקה לרדת מהאונייה מוקדם יותר, מהחקירה מתברר שלא.
עם טביעת ה'מון לייט' בנמל אנבה וה'אטבירוס' מול חופי אשקלון סוכל אחד הפיגועים הגדולים שתכנן אבו ג'יהאד וחודד המסר: מדינת ישראל תרדוף ותשיג טרוריסטים בכל מקום.
גם אבו ג'יהאד סגנו של יאסר ערפאת והוגה הפעולה לא האריך ימים אחרי אירוע זה.