עבור לתוכן העמוד

על הסקציה הימית של הפועל תל אביב

הקלטת ותיקי הפלוגה בת"א שנערכה בשנים 72-70 -

פענוח ע"י שמוליק טנקוס

התחלתה של הסקציה הימית של הפועל בתל- אביב -

אברשה למברג

ההתחלה של הסקציה הימית שלנו התחילה ע"י פלוגת השומר הצעיר. לפלוגה השומר הצעיר היו שתי סירות "עמל" ו"החלוץ". ב"עמל" הם השתמשו להעברת זיפזיף וכל מני חמרים בשביל גשר שבנו. ואנחנו, כמה חברים שהיינו שייכים לתנועה הזו, היינו באים שמה לירקון ובשבתות היינו מפליגים בסירות האלה. "החלוץ" ו"עמל", עבדנו איתם על הירקון וגם היינו יוצאים לים. אחרי איזה זמן אספנו כמה חברים ובנינו לבד סירה שקראו לה "מטאור". את הסירה הזו נתנו לקבוצה שנקראה סקציה ימית ונתנו להם להשתמש בה. אחרי איזה זמן מה ע"י הצריף של השומר הצעיר, גם אדם אחד בשם אייזיק בילינקין והוא בנה את "סנונית". אנחנו התחלנו לנהל משא ומתן לקנות את הסירה הזו ואני חושב, אם אינני טועה, קנינו אותה ב- 40-30 לירות. התחלנו את הפעולות על הירקון עם "סנונית". באותו זמן היה גם צבי בלוך, שיקה ונתן ארציק והם קנו סירה ערבית והתחילו פעולות של הפועל. היו קבוצות כמו הנוער העובד, קבוצת פקידי דואר, גם באו נערות ולאט לאט העסק התחיל להתפתח. בשנת 1931 היתה אולימפיאדה של הפועלים בוינה והקבוצה של חברים שהתאספו ביחד החליטו לנסוע לאולימפיאדה עם סירה. הם פנו לאייזיק אבל הנסיעה לאולימפיאדה לא התקיימה. לא היו לנו כספים בשביל זה. היינו צריכים לקנות מוטור ככה שלא יצא שום דבר והחלטנו מספר חברים להפליג לחיפה לחגיגת הורדת הסירה "חיים ויצמן". יצאנו והגענו רק עד קיסריה והיתה רוח צפונית ופנינו לערבים, לדייגים שישבו אז בקיסריה ושאלנו אותם אם הרוח הזו תמשך הרבה זמן. הם אמרו שבודאי זה יקח כמה ימים. יותר טוב, אם אתם רוצים, תחזרו חזרה הביתה לתל-אביב. חברים החליטו לחזור אז חזרנו מקיסריה כמה שעות והחברים שלנו עוד הספיקו במקום לנסוע דרך הים, נסעו ברכבת והגיעו לחגיגה.

זילברברג מקס- המכונה "מקס השחור"

השם שלי מאיר אבל קראו לי מקס השחור. אני להפועל התקשרתי דרך פלוגת הסדרן. היה לי חבר, ישראל ברק, היה ראש הסדרנים, והוא הכניס אותי לסדרן. אני, רק מפני שאני מעיירה קטנה בפולניה, אני אהבתי לשחות. הייתי אחד השחיינים בעיירה שלי. כל אחד שרצה ללכת לאגם לשחות, אם אני לא הלכתי, אף אחד לא הלך. פחדו מהגויים. אני הלכתי יחד עם השקוצים. הייתי אחד מהם אז זה הלך יפה. פה, כאשר התחלתי לשחות בים ועל שפת הים ראיתי סירות והייתי בפועל, אז הלכתי לירקון לראות מה נעשה שם. באתי לירקון, ראיתי סירות כמו ארגזים. קראו להם ארגזים. אלה היו סירות ארוכות שבנו אותם מטברות של בנינים, מהמשרד הקבלני. חיים גלובינסקי עוד אמר שהוא עזר לקבוצה הזו שבנו אותם, להשיג את הקרשים האלה. אני לא יכלתי עוד לרדת לסירה. ראיתי בחורים שזופים כמו אברשה למברג, רמי נכה כהן ומנחם קוטלר, שבתאי בלוך וכו' והיינו שמה קבוצה זה היה כ- 28, של חברי הפועל שרכשו סירה לבד. סירת סומבוק, יוסקה בן משה יהושע כהנא ונתן צוויג ומישקה מנוחין וארצ'ק אנגרט והם הפליגו בסירה הזו. אני יודע על מקרה שהם התהפכו, אבדו את הבגדים והופיעו ערומים באיזה מקום. אני חושב שזה היה בנתניה שהיתה קטנה מאד, רק כמה בתים. בינתים איזיק בנה בירקון סירה קטנה "סנונית". סירה שנבנתה מתכניות מקובלות, תכנית רוסית. התחלנו לעבוד בה וזה היה יפה מאד. בשנת שלושים אני, נחום טיכר ואברשה למברג, מוניה דרניצקי ויעקב קליאונסקי, אנחנו החלטנו לבנות סירה, אבל מה, לחברה לא היה כסף. אז נחום טיכר אומר: חברה זה יהיה בסדר. ראשית כל לקחנו את אייזיק שעבד את התכנית ומצאנו את המקום, צריף הפועל במגרש כדור רגל ביפו, שכונת מכבי. אייזיק בנה את הצילינדר הזה בשביל להכניס קיטור לכופף את הצלעות. לנחום טיכר היה קשר לחנויות העצים. הוא היה נגר במקצוע והוא התחיל להשפיע שנקבל עצים טיכר וגליקמן וחולודני. קבלנו עצי אורן ועצי אלון. את האלון בשביל הצלעות הכפופות. את כל העצים האלה עבדנו בנגריה והבאנו אותם לצריף. אני עבדתי בטלפון והחלטתי יש איזה חוט טלפון שזה הולך בשביל טלגרף לחו"ל דרך מצרים ואלה חוטים של 4 מ"מ עובי. אני לקחתי מתוך המחסן ביפו של ממשלת המנדט. לקחתי כמה חוטים משומשים והבאתי הביתה. מוניה דרניצקי היה מסגר והוא עשה שטנץ כזה בשביל לעשות ראשים. הדלקנו פרימוסים והזמנו כמה חברים. זה היה אחד חיים הוכמן ועוד שיבואו והכנו ניטים. צריך שיבות אז התחלנו לחפש מקומות. הגענו לוילנצ'יק ושמה קנינו את הברגים.השיבות של הניטים נתקבלו במתנה. היינו צריכים מיניום ואח"כ צבע. את הצבע קבלנו אצל שקולניק. החנות היתה ברחוב יפו תל-אביב. יהודי מאד הגון. צריך לעשות את החרב, החרב של ההגה והמזלגות ולכל זה התקשרנו עם קבוצת המלחים. הם עשו לנו את האביזרים האלה. הכל היה מוכן צריך להפליג הסירה היתה מוכנה להפלגה לוינה. אנחנו לא ידענו איך צריך להפליג, לאיזה כוון. אף אחד לא ידע מצפן או מפות, לא ידעו שום דבר, אז אנחנו פנינו לטובים, המהנדס טובים שהיה שייך לרויזיוניסטים. באנו אליו הביתה ושאלנו אותו. הוא היה הפטרון של "זבולון". שאלנו אותו אם הוא מוכן להדריך אותנו קצת בנווטות. הוא אמר כל הכבוד כל יהודי שרוצה ללמוד נווטות אני מוכן להתמסר וללמד אותו וככה הלכנו אליו לשיעורי ערב. למדנו לקרוא מפות, איך לעשות כוונים וזה תורה לא גדולה בעצם. צריכים היינו להגיע עד תורכיה ומשם לדונאי וזהו. לא היה לנו עוד שם לסירה. מה עושים ביחס לשם. מצאנו שיש יהודי אחד בועד הפועל בשם דוד רמז, ורמז אוהב לתת שמות. הלכנו לרמז והוא אמר מה הבעיה- "נחשון". נחשון היה הראשון שקפץ למים ואתם גם כן ראשונים. חוץ מזה בהפועל אז לא היו תלבושות, לא היו סמלים. לא היה שום דבר לסקציה הימית. אני לקחתי את המשימה עלי ואנחנו הלכנו לחנות בגדים בנחלת בנימין ובקשנו סוג מיוחד של מכנסים כחולים ומכנסים לבנים בשביל הסקציה הימית. הוא הכין לנו את כל זה. אח"כ הלכנו לבית מלאכה של סוודרים והוא הכין לנו סוודרים כחולים עם רוכסן ארוך שזה היה גם פתוח ואפשר היה גם לסגור ולקפל. חולצות לבנות מצאנו ביפו בחנות של בגדים ישנים של הצי האמריקאי. שם גם מצאנו מכנסים של ימאים וקנינו שם חולצות ומכנסים של ימאים וזה היה משהו שהתקבל יפה. אבל סמל אני שרטטתי לבד את הסמל גלגל הצלה, עוגן באמצע ושני משוטים בצלב וזה התקבל יפה מאד ברקום וזה רקמנו ברחוב רענן משפחת רוקמים שהבנות היו גם חברות הפועל. רקמו לנו על הגופיות ועל החולצות והיתה לנו הופעה יפה. התחלנו לדון עם הפועל עם בן-דב ויוסף אפרת. אמרנו להם שאנחנו רוצים רק 60 לירות כדי לקנות מוטור. היתה שם חנות של איזה סוכן ואפשר היה להשיג מוטור חיצוני ב- 60 לירות. אנחנו כבר השקענו 50 לירות מכספנו. אפשר לומר רק מכספי ונחום מפני שלאחרים לא היה כסף. אני עבדתי בטלפון לא תמכתי באף אחד ככה שהיה לי כסף. לאייזיק שלמנו 7 לירות לחודש הוא אמר שזה מספיק לו. בן-גד ואפרת התעקשו הם אמרו אתם לא תקבלו ואתם לא תסעו. מה שעשינו הפלגנו עם אייזיק בילינקין לחיפה. אנחנו באים לחיפה. היינו אורחים של דולפין; ודולפין היתה מאורגנת ע"י זאב הים וד"ר בתר וזו היתה כאילו קבוצה ימית של ההגנה בחיפה. הם לא היו שייכים לא לביתר ולא להפועל ולא לאיזה ארגון אחר. זו היתה קבוצת בחורים שהיו חברי ההגנה כמו פנקס דיין, גדליה נצתי, רפפורט מהדאר. בליל ששי הם סידרו לנו מסיבה בקפה אביב ברחוב הרצל. ד"ר בתר וזאב הים התחילו לדבר איתנו על הסירה כמה שאנחנו רוצים. אמרנו נדמה לי 100 לירות. באותו זמן עשינו גם הפלגות עם חולי שעלת במחיר שני גרוש לחצי שעה. בלילה השארנו את הסירה לרגלי ההר בשכונת מחלול במקום שגר אברשה למברג שם אני לנתי בסירה בלילה ולמחרת עוד פעם טיולים בים. כשהחלטנו למכור אותה, דולפין היו מוכנים לקנות אותה. קפה אביב היה ליד מטבח הפועלים. כשיצאנו מהמסיבה נודע לחברי הפועל בחיפה, שעוד לא היתה בה סקציה ימית, לא היו בה סירות רק היו כמה שחינים כפסקי, אסתרינג, אברשה ארגמן וחפשו אותנו, זיימה חייקין גם כן היה, ואמרו אם אתם מעיזים למכור את הסירה לדולפין (אני לא ידעתי שהיה ריב חזק בין הפועל לדולפין) אז אנחנו נשפיע שיוציאו אותכם מהפועל ואולי גם מההסתדרות. שמענו דבר כזה לא רצינו להסתכסך. אמרנו לאייזיק שביום ראשון נפליג חזרה לתל-אביב. במוצאי שבת היתה הצגה של הבימה. לאייזיק בילינקין ולזאב הים היו שם מכרים. כשהם שמעו שאנחנו מפליגים לתל-אביב הם אמרו לנו שהם רוצים להפליג אתנו לתל-אביב. אז עלו שלושה חברים: בנימיני, פינקל ועוד השלישי אינני זוכר את השם. הם נכנסו לסירה ביום ראשון בבוקר. כל הזמן שהלכנו במפרץ אז הם שרו וספרו אגדות והיה שמח. כאשר עברנו את ראש הכרמל והסירה התחילה לרקוד כל אחד הוריד את הראש והתחילו להוציא את כל מה שאכלו כל הזמן והתחילו להגיד תורידו אותנו. אמרנו פה אי אפשר. פה חוף סלעי. אנחנו נמצא מקום איפה שאפשר יהיה להוריד אותכם. הגענו לעתלית הורדנו אותם שם ואמרנו להם שהם עוד יתפשו את הרכבת לתל-אביב. הם רצו והתחילו לרקוד משמחה. אנחנו המשכנו. היינו צריכים להפליג עוד פעם. עשינו הפלגות. אני פחדתי שהסירה לא תשבר מפני שיש מקרים שבכניסה ויציאה מהירקון הסירה נשברת. לא מסרנו לאף אחד את הסירה. אנחנו שמרנו עליה. אחרי שנה, אייזיק בנה סירה להפועל. הוא בנה סירה ואנחנו צריכים לנסוע לשם גם לחגיגות וגם להתחרות. יצאנו. היתה רוח נהדרת ואנחנו היינו מאד שמחים. פתאום התחילה רוח צפונית וגלים חזקים. בקושי הגענו לקיסריה. שם היתה מסעדה של ערבים. זה היה שטח ערבי. התחלנו לדבר איתם. אכלנו ושתינו. אמרנו להם שאנחנו מפליגים לחיפה. הם אמרו מה אתם משוגעים. אתם לא תגיעו, זו רוח צפונית חזקה. אתם תשברו. אז התחלנו להתייעץ מה לעשות. זה היה 12.

אמרנו נפליג הביתה. הרמנו את המפרשים ובמשך שעתיים הגענו מקיסריה לירקון. כאן התעורר ויכוח האם אפשר להגיע מקיסריה לחיפה במשך שעתיים. מקס טען שהסתכלו בשעון ואפילו הספיקו לרכבת לחיפה שיצאה בארבע לחגיגה. אח"כ עשינו עוד הפלגה. הפלגות עשינו בדרך כלל בפסח. תמיד בפסח ההפלגות היו קשורות בסערות. פעם באחת ההפלגות, הסערה התחילה כבר בהרצליה. היו גלים גבוהים מאד. התחלנו להתיעץ בינינו. חזרה אי אפשר היה להפליג. היתה רוח דרומית מערבית חזקה ולהמשיך פחדנו שגלים ישברו לתוך הסירה. לא היו לנו גם מכשירי הצלה. אז היתה הפקרות בכל הנוגע למכשירים אלה. גלגלי הצלה קבלנו אח"כ, בזמן הפעולה בעליה הבלתי ליגאלית. התחלנו להסתכל לחוף איפה אפשר לרדת. היו הרים של ים. הרצליה אין מה לדבר,היו שם גושים של סלעים. צפונה משם ראינו שטח קטן. לא הכרנו את השטח. אמרנו פה אנחנו יורדים לחוף. סובבתי את הסירה ואמרנו ראשית כל משוטים מוכנים אבל להרים אותם לגובה ושני אנשים על ההגה זה למקרה שההגה לא יסגר לנו והסירה תעשה סיבוב וחשבנו שככה נצליח. אם גל חלילה יפול לסירה ושם היה בחור שלא ידע לשחות וכל אחד יחזיק איזה שהוא דבר מהסירה, משוט זה מספיק הגל יקח אותו ולא יטביע את המשוט ונתגבר ונגיע לחוף בלי סירה . אבל המזל היה שהרוח והגלים השתוו למהירות הסירה והיא רכבה על גל בלי שום דבר. היא לא ירדה מהגל אשר הביא אותה עד החוף ונזרקנו לחוף. הים חזר אחרי ששטף את החוף ואנחנו מצאנו את עצמנו על חוף במרחק 50 מטר מהים. התפלאנו מעל איזה צוקי סלעים הסירה עפה. לא קיבלנו שום דפיקה ושום דבר. הסירה בשלמותה הגיעה לחוף. הרמנו את הסירה יותר גבוה. עשינו אהל מהמפרש והתכוננו לישון שם. אני בתור עובד טלפון ידעתי איפה בשטח הזה יש טלפון. אמרתי יש טלפון בהרצליה. שלחנו את מישקה מנוחין. אמרתי לו אתה תלך בשדות בכוון דרומה. לא היו כבישים אז. כך היה. הוא הגיע להרצליה וטלפן משם ליואל שהיו להם מכוניות משא. לא ידעו איך להגיע. אבל בכל זאת הגיעו שבעה בחורים. אני זוכר את ארציק. זה היה ודי פליק. הם הביאו גם קרשים. גררנו את הסירה עד המכוניות.
התברר שהיתה דאגה גדולה מאד בתל-אביב על הבחורים שיצאו לים וראו שהגלים הגיעו בשטח של רחוב אלנבי היכן שמתרחצים. הגלים הגיעו עד רחוב הירקון והרסו את כל הדלתות של בתי הקפה שהיו שם בשכונת רוזנפלד מול הקזינו הלאה. הם דאגו מה קרה עם הסירה. שלחו שוטרים רוכבים לאורך על הגבעות והגיע עד הרצליה וחזרו כי אמרו להם שיכול להיות שהם לא הגיעו להרצליה אפילו. השוטרים הודיעו שעד הרצליה לא ראו שום סירה אפילו בים. ברגע שמישקה מנוחין טלפן ליואל הכל התברר ונגמר בטוב. נשאלת השאלה איך הסירה הגיעה אח"כ להפועל. אנחנו ותרנו ומסרנו אותה לפעולות הימיות של הפועל ויצרנו את הגרעין של הפלוגה הימית. הפלוגה הממשית שהיתה זו פעולה של קבוצות. התארגנה קבוצת "כנרת". הם גם כן רכשו סירה ביפו לבד. התארגנו הרבה קבוצות. אנחנו הדרכנו אותם. היתה לי קבוצה של נוער שאח"כ השתתפו בהעפלה.
באותו זמן היה צורך לבנות את צריף הפועל. אנחנו החלטנו שצריך צריף. על יד הצריפון של אייזיק בילינקין היה לנו צריפון קטן מפח אשר לא יכול היה להכיל את הציוד של "נחשון". קנאנו בצופים הקשישים שיש להם צריף. נחום טיכר ועוד חברים שארגנו את רכישת העצים, אני חושב שחיים הוכמן בקיא בזה, איך רכשו את העצים ובנו את הצריף. צריף גדול. אני אמרתי שאם יש לנו צריף כזה צריך לבנות משטח שיפוע שהסירה תעלה ותרד במהירות. זה היה בשנת 1931. את הצריף בנינו לבד. כל החברים עבדו. נחום טיכר היה ראש הנגרים וקראו לו ראש ראשי העץ. כל הכבוד לבחור הזה. הוא עשה רבות והסקציה הימית קבלה צורה יפה אשר התבטאה כמו שמרכז הפועל לא בא לעזרתנו בנעץ אבל כשהיה צורך בהופעה יפה זה היה הסקציה הימית. בלי הסקציה הימית זה לא היה הופעה לא בכינוס ולא בהופעות חגיגיות של ההסתדרות כמו בראשון במאי וכל הדברים האלה מפני שאנחנו הופענו בתלבושת יפה ועשינו רושם. אני בעצמי הייתי בכינוס הפועל נושא הדגל. חברות עזרה ראשונה גם הן בתלבושת לבנה היו המלוות של הדגל. שיט מפרשים למדנו מתוך עצמנו לבד מתוך נסיון. טובים נתן לנו את השיעורים בנביגציה בצורה שטחית. אח"כ נתן לנו את השיעורים האלה בצורה יותר רחבה שמואל טנקוס.
הצריף היה דבר מרשים שכל אחד קנא בצורתו. באותו זמן אמרו שפה הולכים לבנות את התערוכה. באו חברה מההגנה ואמרו שליד שפך הירקון קם פתאום צריף גדול. מי הקים את הצריף הזה. התברר שהדייגים הערבים בנו צריף גדול ושם מכרו קפה ונרגילות ופה הולכים לבנות את התערוכה, יריד המזרח שהועבר מהמקום בו עכשיו נמצאת התחנה המרכזית. באו חברה אני זוכר שהיו שם גם חברי מכבי וחברי הפועל. זה בעיקר מחברי ההגנה. אנחנו היינו על יד הירקון על יד הסירות. הם באו ואמרו: חברה אנחנו צריכים אותכם. אמרנו בשביל מה אתם צריכים אותנו. הם אמרו לנו בואו תראו. פה יש צריף. לצריף אין רצפה אבל זה צריף סגור וזה ענק. צריף גדול הוא היה יותר גדול מהצריף שלנו והם שם משתכנים וחוק אנגלי אומר שאסור להוריד את זה. יש לזה גג וזה אבוד. צריך לעשות איזו פעולה לסלק את זה. ב- 12 או 12 וחצי בלילה הסתדרנו מסביב לצריף ואמרנו כל אחד יתפוש מלמטה, ולהרים אותו אפילו אם הם ישנים בפנים. בפנים ישנו הרבה ערבים וללכת עם הצריף עד כמה שאפשר לתוך הים. אנחנו בבת אחת באנו סביב הצריף והרמנו אותו. זה הלך כמו שמרימים איזה שולחן וצעדנו לים. הערבים ישנו כולם מכורבלים עם שמיכות והגחלים על הנרגילות עוד מלחשות והצריף היה בים. הגלים שברו אותו לחתיכות. הם קמו וראו רק קסמים ובזה גמרנו את העסק הזה שצריך היה להיות ישוב, כפר של הדייגים ושל עובדי הזיפזיף.

ספורו של מוניה דרניצקי

בפלוגה קראו לי מינצ'יק. אני תושב תל-אביב משנת 1925. באתי מרוסיה והמצב שהיה אז בארץ חייב אותי לצאת לעבודה בגיל די צעיר. הייתי עוד נער. במקום עבודתי פגשתי חבר ששמו נחום טיכר. בפרק זמן ממושך עבדתי איתו יחד. השנה היתה בערך 1927 עד כמה שזכור לי. נחום טיכר השפיע עלי להצטרף לפלוגת הפועל שעד כמה שאני זוכר נמצאה אז ברחוב אלנבי, קרוב לשפת הים ומגרש הכדורגל שהיה להפועל נמצא בדרך יפו תל-אביב מזרחה מהכביש מהשטח וקראו לזה ברסה ושמה התקיימו המשחקים של הפועל תל-אביב. גם שם התקיימו תרגילי התעמלות ואני הייתי אחד מהם. בפעולות הפועל פגשתי חברים רבים ביניהם את מכס, יעקב קליאונסקי ועוד מספר חברים שאינני יכול לזכור את שמם ויחד החלטנו לבוא לירקון כי הוקמה סקציה ימית ואנחנו בקרנו בירקון, באותו זמן שזכור לי שעמדה פלוגת עבודה של השומר הצעיר הרוסי בראשם עמד ולודיה איצקוביץ שנקרא אח"כ זאב הים והם התכוונו ללכת להתישבות שהיום זה קיבוץ אפיקים. באותו זמן שבאתי לירקון אני פגשתי שם גם את אברשה למברג, את אחיו של אברשה למברג, את שיקה כהנא שלמרות שהיה איתי בצופים העובדים בטרם היינו בהפועל ארצ'ק, צבי בלוך ונתן צוייג. להם היתה סירה שקנו מערבים. הם יכלו להרשות לעצמם לצאת לים ולהנות מפעולה ספורטיבית וגם הנאה אישית. אנחנו בהפועל היתה לנו ברירה להשתמש בסירות שנבנו ושמם היו מטאור. אלה היו קרשים מעץ לבן די כבד. הסירה היתה כבדה מאד והיה קשה איתה לחתור. היתה עוד סירה אחת כזו עם חברים מהנוער העובד שביניהם היה ישקה בטושינסקי, ורדי יעקב. אינני יכול כרגע לזכור שמות נוספים. הם היו משוגעים לדבר שתל-אביב אז היתה לא כמו שאנחנו רואים אותה היום. לעבור ממרכז תל-אביב שהגבולות שלה היו ברחוב ככר דיזינגוף שעוד לא היו בנוי, אלה היו רק חולות, מביהח"ר סיליקט שברחוב בוגרשוב, בית העם שעמד על חולות ודרך אחת היתה שנתמשכה מכביש פתח תקוה לשך מונס עד גשר תורכי ישן שפלוגת השומר הצעיר שהיתה בירקון עבדה בהרחבתו של גשר זה. הפעילות שלנו בסירות האלה עשינו התחרויות עם קבוצה שניה של הנוער העובד. אני הייתי בקבוצה אחת ומכס היה שני, נחום טיכר שלישי, קליאונסקי רביעי וסומיה קלוץ' (מילר). הפעילות הזאת של נערים וקצת יותר מבוגרים מנערים היתה מאד פרודוקטיבית ומשכה יותר ויותר אנשים לפלוגה הימית. באותו זמן אייזיק בילינקין בנה באמצעים שלו סירה שהיה משהו חדש בעולמנו. הסירה הזו היתה בנויה בצורה שאנחנו קראנו לה מרועפת. כי כל קרש היה מעץ אחר לא לבן והיה מחובר אחד מעל גבי השני, צלעות היו מכופפות ע"י קיטור. אנחנו שאפנו לצאת לים עם הסירה. עם ה"מטאור", [עם] הסירות הכבדות אי אפשר היה לצאת לים. זכור לי שפעם יצאנו איתה קבוצה שהזכרתי את שמותיהם. על ההגה ישב פימה שוקלנדר וכמעט לא היו גלים. הספקנו רק להתרחק כמה מטרים מהיציאה של הירקון, הגלים כיסו את הסירה ואותנו יחד וזו היתה הפלגה ראשונה ואחרונה שיצאנו לים בסירות אלה. התחלנו ללחוץ ולבקש את מרכז הפועל וועד הסניף שיקנו את הסירה מאייזיק ונכון שהפועל קנה את הסירה הזו, נתן אותה לנו לשימוש. הסירה הזו היתה "סנונית". זו היתה סירה קלה ויפה. יכלנו להתרחק מהחוף. יכלנו להפליג גם כאשר הים לא היה כל כך שקט וזה נתן לנו איזו מין עצמאות. השנה היתה אז התחלת שנת 30 כי אני מקשר את זה, איזה ציון דרך, זה היה אחרי מאורעות 1929. נוסף לשיוט בסירה ובחתירה בירקון התעסקנו בשחיה. כל הקבוצה. וזכור לי מקרה שאחרי מאורעות 29 ממשלת אנגליה שלחה, על מנת להרגיע את הרוחות בארץ, שייטת של אנייה נושאת מטוסים, בליווי משחתת. האניות זרקו עוגן ממול לנמל יפו רחוק ועמוק בים. אני ומכס החלטנו לשחות לאניות האלה. התחלנו באחד השבתות ללא הכנה מוקדמת. עשינו את השחיה במשך שעות. על ידינו עבר צב בגודל ענקי והפחד שתקף אותנו היה רב מאד. כנראה שהצב היה במצב אי מלחמה ויכלנו לשחות לאניות האלה. המלחים יצאו לסיפון ונענעו לנו בידים לשלום. להתקרב לאניות לא נתנו לנו ואנחנו היינו שעות במים. אם אינני טועה העסק הזה נמשך קרוב לשש שעות. שחינו חזרה ויצאנו ע"י גאולה או אולי עוד יותר קרוב לגאולה. זו היתה אפיזודה אחת מחברי הפלוגה הזאת; ואח"כ אני אתעכב על פרשה שהסעירה אותנו ונתנה לנו מן שאיפות לימאות. הפרשה הזאת באה ידיעה ב- 1931 תתקיים בוינה אולימפיאדת פועלים וזה הכניס רוח בכל הפעילות של הפועל באותו זמן. התארגנו אנשים לנסוע על אופנוע, אפנים ואנחנו כחברי סקציה ימית החלטנו על דעת עצמנו, שוב אותה קבוצה: מכס, נחום, אברשה למברג, יעקב קליאונסקי, עמנואל צרניצקי, והתחלנו לחשוב איך נבנה סירה ונפליג דרך ים התיכון ונגיע לים השחור ונגיע לוינה דרך הדונאו. זה היה רעיון שהיום אני מספר אותו ומחייך לעצמי. הדבר הזה כבש אותנו. בראש הפעילים בנושא זה היו נחום טיכר ומכס השחור. התחלנו לחפש כסף והתחלנו לבנות את הסירה. פנינו לאייזיק והוא הסכים. הסירה הזאת היתה יותר ארוכה נדמה לי במטר וחצי מסנונית. קבלנו אחרי בקשות רבות מהפועל להשתמש בצריף שהיה בנוי על מגרש כדור הרגל להתחילה פרשה של תכנון שהיה של אייזיק. היא היתה בנויה בדיוק כמו סנונית, אלא יותר גדולה. כל הזמן הפנוי שלנו נתנו לבנית הסירה הזאת ונחום עבד יחד עם אייזיק בפועל. אנחנו שאר האנשים בקבוצה היינו באים לעזור. בנו מבנה על מנת שיהיה קיטור לכופף הצלעות ורוב הדברים הושמעו ע"י מכס לפני ולכן לא אתעכב על ענין זה. ברצוני להוסיף פרט קטן: אני גאה בזה שבאותה תקופה כאשר הירקון היה מעבר לסמבטיון השתתפתי בפעילות ימית של הפועל בראשיתו. הרבה אין מה להוסיף. עזבתי את הפעולה כי עברתי לעבוד במקום עבודה שלא אפשר לי פעילות. אני יודע רק דבר אחד שבא יום שאותם ערבים שלמדנו מהם להפליג בים הכריזו שביתה. זה היה בשנת 1936 ולא רצו לפרוק את האניות שהביאו סחורה עבור היהודים. ובא יום וקבלו רשות הממשלה ובאה אנייה עם מלט וראיתי איך אותם הנערים התייצבו במקום שלא היה בו נמל עם סירות ופירקו את האנייה וככה התחיל נמל תל-אביב

חיים תמיר הוכמן

היית מראשוני הפלוגה הימית וממארגני קבוצת "כריש" שהיתה אחת הקבוצות הראשונות. הלכתי לסקציה הימית מהנוער העובד. היה ויכוח ולא רצו לתת לנו להקרא סקציה ימית אלא נשארנו מהנוער העובד, כקבוצה של הנוער העובד. זה היה זכור לי שאז מאד התרשמנו שהיו אינציאטיבות פרטיות של אנשים שרכשו לבד סירות שלא היו שיכות לשום ארגון. זה התחיל מהשומר הצעיר ועבר אח"כ למוניה והיו עוד אנשים שהוזכרו כאן ואת שמותיהם לא אזכיר. זו היתה אינציאטיבה פרטית פה נכנס לתמונה אייזיק בילינקין עליו אני מוכרח להרחיב את הדיבור. האדם הזה היה בנאי אבל היה פתוח ומוכשר מאד. הוא התחיל בדיג ובסירות ערביות והוא היה משיג במפרשים את כל הערבים. קודם היו מתחרים בתוך הירקון. האדם הזה אמר שאתם לא משתמשים בסירות הנכונות והתחילו וכוחים. הוא הביא תכניות של סירות אירופאיות שהולכות יותר טוב ברוח. הוא אמר שהסירות שאתם קונים מהערבים הם לא בשביל ספורט, לא בשביל מהירות. הסירות שהוא בנה היה צריך לבנות בצורה מיוחדת. היה צריך להכין דוד קיטור ולהכניס לשם את הצלעות כדי לכופף אותן. הלוחות היו מחוברים לצלעות עם מסמרות של נחושות היה גם קיל שהרוח לא תהדוף שלא תהיה הדיפה צדדית. עם הסירה הזו אפשר היה ללכת בזוית חדה מול הרוח.
אני חזרתי אז מטיול לחו"ל וארגנתי את קבוצת "כריש" שזה היה מאיר קילשון שמאי הופמן יאיר שוחט במשך הזמן הצטרפו שאר החברים ביניהם שמואל טנקוס. אנחנו היינו הצעירים וקבוצת כנרת היו המבוגרים. כאן התחיל הויכוח החריף עם הפועל לרכוש את הסירות האלה האירופאיות. אברשה למברג וחבריו דברו אז גם להביא סירות ספורט מחו"ל, אלה עם עץ מהגוני, סירות חתירה כי ראינו את עצמנו כקלוב ספורטיבי. היות והפועל לא רצה אז התעקשו נחום ושאר החברה ובכספם הם ואייזיק נתן את העבודה כמעט חינם ובנו את הסירה. על זאת אני לא אחזור. השקת הסירה "נחשון" זו שנבנתה אחרי "סנונית" היה ארוע גדול. מכל קבוצה שלחו 2 חברים להשתתף בטכס. בן-גוריון עצמו היה באותו טכס. היתה אז התחרות היה "זבולון" והיו קשישים שאח"כ נעלמו וזה היה צופי ים, והפועל היה המועדון הגדול. לרשותנו עמד צריף פח ותנאים קשים מאד והיו ויכוחים והיינו מתייאשים מ"הפועל". הם לא נתנו פרוטה ואז היינו אוספים כסף בין החברים. אחרי העבודה היינו באים לירקון לבנות את הצריף. היה לנו רק שלד. היה יהודי נחמד מאד, מהנדס טובים שהיה מרצה והרצאות מאד מוצלחות בנביגציה ובכל שאר המקצועות הימיים. בארגון הזה היה גם חיים ליבוביץ, בעל מפעל עץ הזית. ופעם אחרי ההרצאה הוא אמר: אני אוהב את כל הנוער. אמרנו לו אתה עוזר רק לימניים. הוא אמר מה אני עוזר רק לימניים. מה אני יכול לעזור לכם. אז אמרנו לו אנחנו צריכים 4-4.5 קוב עצים לצפות את הסירה. הוא אמר מה אתם צריכים. הוא שלח אוטו עם 4.5 קוב עצים וגמרנו. אבל לכסות את הגג לא היה. באים אל "הפועל" וצריכים בשביל הרעפים שתי לירות ושתי לירות אלה אי אפשר היה להמציא מהסניף. ואז יואל ליפשיץ שהיה ממשפחת פרדסנים הוציא ונתן את השתי לירות שאולי יחזירו לו פעם. את הצריף הקמנו במקום שהיה שיפוע והיה צריך למלאות. אנחנו התארגנו ובאנו וסחבנו בשקים ובארגזים חול למלאות ולעשות קיר מבלוקים. זה היה בשנת 1931. אני מציין את זה במיוחד כי לולא העקשנות שלנו לא היה בית הפועל של היום על שפת הירקון. זו היתה פלישה שלנו. בית הפועל היום על שפת הירקון עומד במקום שעמד הצריף של הימיה. זה היה השטח האחרון בין הצריפים הקיימים לבין התערוכה. שם היה תכנון של כביש. אנחנו השתלטנו ואף אחד לא רצה להתעסק והענין נשאר כך. הענינים גם התקדמו. יש לציין שזה היה תמיד בויכוח קשה. עם הצריף. הסקציה הימית היתה ממלאה את מה שאח"כ מלאה פלוגת הסדרן. בכל המקומות שהיה צריך לשמור על אספות פועלים שלא יפוצצו ע"י הרויזיוניסטים היו לוקחים אותנו אם היה צריך עבודה עברית בכפר סבא וכו'. הסקציה הימית היתה תמיד עומדת בראש התהלוכות והמסדרים של הפועל, בתוך השורות של בית החינוך שלא יתקיפו אותם. אני מוכרח לספר פה גם אפיזודה. כאשר ארגנתי את קבוצת "כריש" ופתאום הסירות- הארגזים נשברו והיו צריכים לקנות סירה ערבית בחמש שש לירות ולא יכולנו בשום אופן לקבל. התרגזתי ולקחתי את כל הקבוצה הזו והעברתי אותה לקשישים, כי להם היו שלוש ארבע סירות. תמכו בהם. אחרי איזה זמן כאשר ב"הפועל" נוכחו בזה התחלתי לנהל משא ומתן. אמרתי יהיו סירות אז אני אביא אותם חזרה וככה קיבלנו כמה לירות ואנחנו הוספנו וקנינו סירות ואני העברתי את הקבוצה חזרה ל"הפועל".

מנחם קוטלר

החברה היו קוראים לי מוניה. קודם כל אני מוכרח בפתיחת דברי לומר שאני נרגש מאד. אני רואה פה כל כך הרבה חברים שלא ראיתי הרבה שנים. אמנם פה ושם נפגשנו בכינוסים וזה נתן לי מרץ ורצון להפגש עם החברים האלה. לו הייתי יודע לפני חמישים וכמה שנים שאנחנו נשב ונספר את הסיפורים האלה הייתי משתדל אולי להזכר יותר. לי יש הרבה זכרונות. היה לי גם יומן אשר אינני יודע משום מה הילדים והנכדים שלי עשו לי תכנית של חיים שכאלה כשהגעתי לגיל 65 וזה הלך לאיבוד. מה שנשאר לי זכרונות. איך הגעתי לפלוגה הימית. אני למעשה הייתי ממזר בתקופת 27 לא אחזור על מה שאמרו כאן חברים לפני. אני רק אגיד בתמצית איך הגעתי לפלוגה הימית. הייתי בצופים הקשישים. הייתי גם בנוער העובד בפלוגה הימית בנוער העובד אבל לא יכלתי לפעול שמה כי הייתי אז כבר חבר ההגנה. בתוך ארגון ההגנה קמה קבוצה ששם היו ליברמן שבתאי בלוך יצחק טורטמן וחיים קרמר ואז כבר עשינו כל מיני פעולות בתוך הים ואפילו לפני 30 שנה נכתב בהארץ שאני ובנימין ליברמן עברנו את הירקון לאורך ולרוחב. זה לא היה בשביל ספורט אלא כל מיני פעולות. אבל כל הסיפורים האלה היו. אני באתי לפלוגה הימית בשנת 30 ושמה פגשתי הרבה אנשים שהכרתי בירקון בשנים 27;28 ו- 29 והצטרפתי לפלוגה הימית ואינני זוכר את התאריך שאני התחלתי לנהל את הפלוגה הימית או מתוך זה שהייתי מדריך בארגון או שהטילו עלי אינני זוכר. אני זוכר שפקדתי על הפלוגה הימית. היו בה בחורים אחד אחד. סניף "הפועל" בתל-אביב ממש קנא בפלוגה. תמיד היו בעיות. בעיות כספים, בעיות של כל מיני פעולות. אבל איך שהוא הסתדרו הענינים. אנחנו היינו עושים נשפים בפלוגה הימית ורצו לקחת מאיתנו את הכסף ורצו לזרוק אותנו, בעקר אותי, למה שלא נתנו להם כסף. הפלוגה הימית היתה סמל לכל דבר. היתה יפה גם להופעות ספורטיביות. מה שאני זוכר מתקופתי זה היה כינוס פנימי של הפועל בחיפה. אינני זוכר אם זה היה בשנת 32 או 31. אני אז הופעתי עם קבוצת בנות ששם היתה חוה קורנגולד, סימה, חיה והיו התחרויות גם בים חוץ מאתלטיקה קלה. אני פקדתי אז על קבוצת הבנות וקבוצת "כריש" נסעו עם הסירה "נחשון" או "סנונית". אינני זוכר בדיוק וגם בסירת מפרש וגם משוטים נצחנו. אני זוכר שכאשר באנו למגרש הכדורגל והיו שם התחרויות באתלטיקה קלה והיה חסר רץ למאה מטר אז החברה התחילו לצעוק נו מוניה. הורדתי את המכנסים ורצתי 100 מטר ונצחנו. אינני רוצה לחזור כאן על מה שכבר ספרו על בנית הסירות על אייזיק וכו'. אני רוצה רק לומר שאני הרבה בימאות לא הבנתי. הזכירו פה את טובים. שאבתי ממנו הרבה מאד מאד. ואז אני נעשתי מדריך גם של אחת מקבוצות המבוגרים ששם היו נש היה ורדי, שני האחים אוליצקי. ספרו פה על עצים וכו'. יצחק אוליצקי שעבד בסולל בונה סיפק לנו הרבה עצים לבנית הצריף וכל מיני דברים. ואני זוכר שעמדנו לילה אחד בירקון והיינו צריכים לצאת בסירת מפרשים לחיפה. אינני יודע מתוך מה או שלא זוכרים אבל אני זוכר את זה די טוב שאני הייתי אז ההגאי והייתי הבוס של הנסיעה. אגיד לכם את האמת, ידעתי אבל לא הבנתי הרבה אבל הצעירים, אני נחשבתי אז כבר לזקן בימאות כי אני כבר עבדתי על ספינת דייג של רוזנגרטן ועברתי כבר איזה שהו קורס. החברה התחילו לצחוק ממני הוא מפחד אבל איך שהוא לפנות בוקר יצאנו. היתה רוח מזרחית. התקדמנו עד לפני סידנא-עלי. שם תפשה אותנו סערה גדולה מאד ואני החלטתי לרדת לחוף. ופה יצאנו ונתקלנו בקיר ואינני יודע איך הצלחתי לסובב את הסירה חזרה לים והגענו עד ודי פליק. בדיוק על יד הנחל שנכנס מחדרה ושם יצאנו העלנו את הסירה והקמנו את האהל ויואל ליפשיץ ז"ל הופיע עם האוטו. שמנו את הסירה על האוטו וחזרנו. אינני יודע אם זאת היתה בושה או לא אבל היינו אז כארזים. הצלחנו ולא נשברנו. לפלוגה הימית היו כל מיני תקופות. קודם כל היא עבדה בכל מיני פעולות, אם זה לצאת לים להביא איזה ארגז נשק. זו היתה מחתרת בתוך מחתרת. אחד לא יכול היה לגלות לשני מה שהוא עושה. העברנו אנשים של ארגון ההגנה לצד השני של הירקון לפעולות ותרגולים. הפלוגה הימית נתנה לארגון, לנמל תל-אביב ולעליה ב' את מיטב הבחורים שלה.

מנוחין משה

אני זוכר את התחלת הפעולה הימית מהפלוגה של השומר הצעיר שכעת זה אפיקים עם זאב הים ועוד חברים. אני הייתי אז תלמיד מקוה ישראל והייתי בא אז כאילו נספח כמשתתף אבל לא באופן רשמי ולכן לא זוכרים כל כך את כל ההתחלות. כבר ספרו כאן על התחלת בנין סירות. פרטים כבר לא כל זכורים לי הרבה. התחלתי בימיה דווקא בהתעמלות עד שהועברתי לימאות. לא הייתי יכול להגיע לכל הפעולות כי הייתי במקוה ישראל. אני חושב שההתחלה זה מה שהיה אפיקים נתן את הדחיפה לימאות. אני זוכר שחוץ מטובים היה לנו גם בַיֵבְסְקי אחד שהיה נותן לנו שעורים. היה בא לשיעור עם בקבוק וודקה והיה משאיר אותו מאחורי הדלת שאף אחד לא יראה אבל החברה ידעו. היה נותן את השיעור. הוא ידע ימאות באופן יוצא מהכלל. הוא היה גוי רוסי שידע הרבה מאד. היה מוסר יפה מאד גם נביגציה וגם שאר הדברים שאנחנו היינו כך כף רחוקים מזה.

מנשה ברוך

קראו לי בפלוגה הימית נש. אני הצטרפתי לפלוגה הימית בשנת 1931. באתי על מוכן. היו כלי שיט אמנם לא רבים. היה צריף קטן וצר. הקבוצות היו רבות וסירות היו מעטות. אני הייתי בקבוצת "כנרת" אשר היתה אחת הראשונות. היות וחסרו לנו סירות עשינו מבצע לקנות סירה לקבוצת "כנרת". אספנו מכל חבר שתי לירות וקנינו סירה ביפו עם מפרשים וזה נתן עזרה ליתר הקבוצות. זה נמשך תקופה ארוכה. היינו יוצאים בחתירה ומפרשים יוצאים גם לים עד שהקבוצות היו בכח פעולה חזק. היינו עושים שיוטים בין חיפה לתל-אביב והשתתפנו בכל הכינוסים של "הפועל". היינו יוצאים להתחרויות שייט ושחיה ומפרשים. כשהצטרפתי לפלוגה עבד אתי בחור אחד בשם יונה פורטנוי ובקשתי אותו אם אוכל להצטרף לימיה. הייתי חבר בנוער העובד והצטרפתי לפלוגה לקבוצת "כנרת" שכבר היתה קימת. היו אליהו ביחובסקי, יעקב ורדי יעקב פוקס ישקה בטושינסקי.

המשך סיפורו של מקס

היה מדובר מפי חברים שאנחנו היינו ילד חורג ב"הפועל", אעפ"י שמלאנו תפקידים חשובים ב"הפועל", כאשר הגיע המצב שצריך היה לתת לנו כסף בשביל צריף או צבע לסירות. כבר סיפרו כאן איך שכל אחד מכיסו וכל אחד מזמנו הקדיש ורכשו עצים וסירות. ב- 1931 היתה ועידת "הפועל" בפתח תקוה. אנחנו השתדלנו שהחברים שלנו יופיעו שמה להציג את הדרישות ולהשפיע על חברי המרכז. היה שם ישראל שוחט והיה שרפשטיין והיה מחיפה יורקה והיו מירושלים ובעקשנותו של יואל ליפשיץ והופענו בתלבושת מסודרת. היה גם מישקה מנוחין. דרשנו שיתנו לנו עזרה ושישנו את היחס אלינו. לא רק כדור רגל קים ופה יש פעולה ונוער וכל הדברים היפים שנעשים בפלוגה הימית. להופעה שלנו בועדה היו אח"כ קצת תוצאות.