מרדכי לימון (מוקה)
אני חושב שכאשר אנחנו מדברים על ההסטוריה של הפלוגה הימית של הפועל שלמעשה הייתי אומר זה הערש של הימאות היהודית הישראלית. המסורת הימית מזמן הצי של שלמה המלך לאחר מכן אנחנו רואים שגם בציים אחרים בעולם מספר היהודים שפגשנו בצי הבריטי או בצי האמריקאי או אחרים. זה לא מקצוע שיהודים נמשכים אליו. אני חושב שאחד הסממנים שאפשר להגיד של עצמאות יהודית, עצמאות ישראלית, זה גם היה ענין של ההתחלה של הים וכשבאנו לכל הענין הזה של הימאות זה לא היה מתוך אידיאולוגיה. לא אמרנו שזה חשוב בשביל מדינת היהודים. פשוט באנו לזה וזה תפש אותנו אולי מפני שהיינו קרובים לים, אני לא יודע מה הסיבות מפני שלא האבות שלנו ולא הסבים שלנו עסקו בים. פתאם נדלקנו לענין הזה של הימאות. אני זוכר כשבאנו אז התארגנה הקבוצה הזו בשומר הצעיר שאמרו בואו נלך לימיה. היה דבר משונה.
לא ידענו מה זה ים אבל ברגע שנכנסנו לסירות האלה מבחינת ההרגשה לי זה היה משהו חדש ולכן נוצרו קונפליקטים בין הפעולות הסדירות שלנו בתנועות הנוער וענין הים היות וכולנו היינו תלמידים והזמנים הפנויים היו בשבתות נוצרו קונפליקטים ואז הייתי אומר ניסו לומר לנו שיש דברים יותר חשובים מהדבר הזה ויש באמת כאלה שלא נמשכו לענין. בסך הכל היינו אז ילדים בני 14. חושב שפה צריך להזכיר את יואל ליפשיץ. למרות שהוא לא היה ימאי, למרות שהוא קצת הדריך, היתה תקופה שהוא הדריך יותר, אבל הוא היה מן האבא ואני זוכר שיואל היה בא כל שבת והוא היה אז האדם האמיד כי לנסוע מהבית עד לירקון היה עולה 2 גרוש ולא היה כסף, היינו הולכים ברגל וליואל כבר היתה אז חברת המשאיות והוא היה האבא שלנו. אני זוכר את הכוסית הראשונה של האלכוהול שאני שתיתי. היה מן בית קפה באלנבי ליד ויטמן וישבו שם ותיקים שהיו בודאי בשנתים או שלוש גדולים מאתנו, נש ושאול ואחרים והם הזמינו לשתות משהו והם אמרו תשתה גם אתה. ונוסף על יואל אני חושב שמי שבאמת הטביע את חותמו על כולנו זה שמואל טנקוס למעשה במשך כל השנים מאז ועד היום כמו שאמר גדעונצ'יק הוא הטביע לנו את החותם של המדריך. הקורסים של ההדרכה ואני זוכר שעוד לפני הקורס שלנו היה חסר משהו והיה איזה קורס של חניכים ואני זוכר אצל יואל ליפשיץ במשרד בערב יואל אמר שמישהו חולה- תדריך. זה היה נביגציה ואני חושב שזה היה אז בהתחלה ואני כמעט לא ידעתי שום דבר. בכל זאת באתי והדרכתי שם. אני הרגשתי נורא רע אבל יואל אומר שההדרכה היתה טובה.
לאחר מכן כשהתחלנו לעבוד על אניות, הבסיס הזה שקבלנו בפלוגה הימית של הפועל גם מבחינה מעשית וגם מבחינה תיארוטית, זה היה בית-ספר יוצא מהכלל. קודם כל מה שנותן לך סירות קטנות כשאתה מפליג בהן ואח"כ כאשר אתה נמצא באנייה גדולה אתה מנותק מהים למעשה. אתה כל כך מרגיש את הים. באנייה אתה עובר מחבל יותר קטן ולחבל יותר גדול אבל ההרגשה הזו להרגיש את הרוח, את המים ואת הזרימה אני חושב שזה בבסיס לימאות, זה בסיס יוצא מהכלל. נוסף על זה את החומר התיאורטי מה שאז קראנו נביגציה חופית, אני לא זוכר אם למדו אותנו אז קצת סקסטנט, אבל לקחת את הסרגל המקביל ואת המפה לשרטט ולדעת מה זה קורס וכשיש לך זרם הסטיה ואח"כ אנשים כמו נש ושאול לקר שנתנו לנו את החבל ביד ולמדו אותנו איך לעשות את הכדור הזה. דבר חשוב שנתנה לנו כל התקופה הזו היה עבודת הצוות. הכניסו לנו שלא אדם אחד יכול לעשות את הכל. אם יש לך צוות טוב אתה יכול להשיט טוב סירה. אם אין לך צוות טוב אתה יכול להיות הימאי הכי טוב, אתה לא יכול לשלוט בכל. הרוח החברית שהיתה בפלוגה הימית של הפועל, לי בכל אופן זה נשאר לכל החיים ואני חושב שזה היה דבר יוצא מהכלל. ואח"כ נשארו לנו זכרונות וכל מיני אפיזודות קטנות.
אני זוכר שהמדריך הראשון שלי היה שאול לקר. הוא מבוגר מאתנו אני חושב בשנתיים או שלוש אבל הוא עבד בנמל תל-אביב וסיפר לנו את כל הסיפורים וקצת על הברחות. אני זוכר איך סיפר שבגרב מוציאים קופסאות סרדינים ומוציאים מהנמל כאשר זה קשור מסביב. אני חושב גם שמבלי להוריד מערכה של הפלוגה הימית בחיפה אז מה שהיה בפלוגה הימית בתל-אביב זה הענין הזה הירקון והים. להוציא את הסירה מהירקון לתוך הים בחתירה ולמצוא את הפתח הצר הזה שדרכו אפשר לעבור. התעלה שבכל פעם היתה משתנה ולעבור דרך גלי החוף ואחרי שאתה עובר את כל גלי החוף רק אז אתה צריך להרים את התרנים ואת המפרשים. אני חושב שמבחינה ימית ההרגשה הזו הטובה שאתה מרגיש את עצמך חלק מהים מכין לך את הסירה לצאת לים. פה זו באמת היתה גם ימאות. גם מבחינת הספורט והכושר הגופני לחתור ולעבור את גלי החוף זה היה משהו.
.jpg?BannerID=31 "צרכנות")
