זכרונות

 אני מספר פה על הצד החיפני של הפלוגה הימית. זה מתחיל בתחילת מלחמת העולם. הפלוגה הימית של חיפה התפרקה. אנשים יצאו להפלגות, יצאו לעבוד על אניות. היה נפתלי רוזן, היה דוד נפחא שנספה עם הכ"ג. חלק התגייסו לצי הבריטי. כל הפעילות של הפלוגה בעצם הצטמצמה בחיפה. אני מיצג למעשה דור מתחיל בעצם. הקבוצה שלי היא קבוצה שהתחילה את הפעילות שלה כאשר הבוגרים עזבו לצי הבריטי, לצי המסחרי, התחילו הבוגרים של ביה"ס הימי לצאת לים ובעצם התחלנו איזושהי פעילות מהוססת. הנמל היה סגור ע"י המצופים. אי אפשר היה לצאת לים. לא היו לנו מדריכי הקורס הימי הראשון בקיסריה, אם אני זוכר טוב זה היה בשנת 41. זה היה קורס שבא לשם אלכס שור, איציק ברוקמן, יענקלה שטרסברג, דב שאינני זוכר את שם משפחתו (לא דב הגדול). היתה קבוצה של חניכים שהיתה להם פעילות של חתירה, קצת פעילות מפרשים עם מעט מאד ידע. לקורס הזה באו סירות מתל-אביב והביאו אותם מוקה ודוד מימון ועוד דוד אחד, דוד פיג. היינו על הגבעה, הקיבוץ עדיין לא היה קיבוץ, היה חדר אוכל בצריף פח, אוכל עם הרבה חול. זה שנתרם לפני הקמת הקורסים של הפלים. שמואל טנקוס היה מפקד הקורס. באנו לשם בלי ידע. בין המשתתפים התל-אביבים אני זוכר את עוזי בנדל כי הוא היה זה שהתאונן יותר מכולם שאין אוכל. כולנו טענו שאין אוכל אז שמואל טנקוס אמר יש אנשים שחיים בשביל לחיות ויש אנשים שחיים בשביל לאכול ואלה שחיים בשביל לאכול שילכו הביתה וישארו פה רק כאלה שאוכלים בשביל לחיות. מהבחינה המקצועית אפשר לומר שהקורס הזה נתן את כל הבסיס לידע בשיט ובמפרשים. כשהקורס הזה נגמר וחזרנו לנמל התחלנו לישם את כל מה שלמדנו ופתאום ראינו שהעסק מנגן. אחרי פעילות של שנה בנמל, שנה לאחר מכן, היה שוב קורס בקיסריה. שמואל טנקוס היה מפקד הקורס. זאב הים היה הבוחן. הקורס השני כבר לא היה על הגבעה אלא על שפת הים. הוא היה קורס הרבה יותר גדול. מוקה המשיך להיות מדריך. אנחנו הצטרפנו כמדריכים צעירים. צבי שִידלוֹ מצופי ים ואלכס. בזה התחילה הפעילות שלנו כמדריכים. עד אותו השלב היינו חניכים. הקורס הזה שהיה אני חושב בקיץ 42 היה קורס של החבל הימי. אז היו כבר הרבה יותר סירות. באו גם מצופי ים. היו גם חניכים מצופי ים וגם מדריכים. הקורס הקודם היה קורס של הפועל בלבד ומהצד האפסנאי היה קשה מאד. כביש לא היה שם ואת הלחם היה מביא החמור מחדרה והיית עומד על הגבעה ואם החמור לא היה בא לא היה לחם. אחת הבעיות של קונפליקט עם הקיבוץ הקטן הזה שהיה להם חודש הבראה כשהיה הקורס ולא יכלו להרשות לעצמם שגם הקורס יקבל מזון של הבראה וזה היה בהחלט קונפליקט שאני זוכר אותו.
בקורס השני הפעילות הימית כבר היתה יותר נרחבת. אז נעשו כבר שיוטים יותר ארוכים. אז התחיל להווצר הדור של מדריכים חניכים בפלוגה הימית של הפועל חיפה. אז ביני תלם היה חניך והיה אבינועם ברקר- כל השכבה הזאת של החניכים. בסיכום אפשר לומר שהקורסים הימיים האלה פתחו או יצרו בעצם מהבחינה המקצועית, במובן מסוים גם מבחינה ארגונית, את הסקציה הימית של חיפה ונתנה אפשרות לשיוטים מחיפה בכלל לשיט בים הפתוח. כאשר הגענו לשוט בשיוט הערים הראשון באנו לתל-אביב ליום אימונים. התאמנו לשוט בים כי עד אז לא יצאנו לים הפתוח. בשיוט הערים הראשון שאני השתתפתי בו זה היה בשנת 44 שאז עוד לא יצאנו מנמל חיפה. מ- 38 עד 44 לא היו שיוטים. הראשון היה ב- 38. לנו זה היה אגדות שספרו את הסיפור איך שלא הצליחו לגרור את הסירות לתל-אביב ורק סירה אחת הגיעה. אנחנו בחיפה בכל מה שנוגע לשיוטי ערים גדלנו על הסיפור שהשיוט האחרון שהתקיים בשנת 38, הראשון שהתקיים לפני המלחמה, גררו שלוש סירות מחיפה לתל-אביב ע"י ספינות דיג. אני חושב פלד. גררו את ויצמן וסירה קטנה, סנונית, והיתה היולה. בלילה היולה נתקה את החבל וברחה, אז רצו לתפוש אותה וזרקו לה עוגן ששבר לה את הסיפון הקדמי ויצאה מכלל שימוש. הסנונית היתה קטנה מאד, התמלאה במים והתהפכה ונפתלי, אחי, היה המפקד שלה. מספרים עכשו שהיה במים. ביד אחת היתה לו חצי לירה ובשניה צנצנת זיתים והיה צריך לתפוש עם יד אחת את הסירה ואז הוא ויתר על חצי הלירה. הגיעה רק סירה אחת, ויצמן, והיא השתתפה בשיוט והגיעה האחרונה. אנחנו שמענו את הסיפורים האלה. רשמנו לתשומת לבנו והחלטנו שבשיוטים הבאים צריך לגמור קצת יותר מוצלח. השיוט הראשון שהשתתפנו בו היה בשנת 44. הוא התחיל בתל-אביב. הפסיקו אותו כאשר אני הייתי בעתלית. אז הספינה המלווה כבר היתה ארלוזרוב (יש מעירים שהפסיקו את השיוט אחרי קיסריה, זה יתכן שגדעון אז היה בסביבות עתלית). אבל המנוע שלה היה מנוע בנזין חלש שלא היה מסוגל להשיג את הסירות השטות. שטו אז נגד צפונית מאד חזקה. כל השיוט היה נגד צפונית מאד חזקה. מהפועל חיפה היתה ויצמן וניסן סט שהיתה סירה חדשה ומהירה, חלקה ואני הייתי המפקד שלה. עברנו לילה רטוב מאד, המשכנו בבקר עד הצהרים במזג אויר סוער מאד והגענו עד ליד עתלית והסירות האחרות היו צפונית לקיסריה ואז החליטו שמפסיקים את השיוט. ירדנו לחוף ללילה נוסף. בבוקר יצאנו מחדש והמשכנו לשוט לחיפה. אחרי ויכוחים יורידיים חריפים מאד החליטו שהפסקת השיוט לא כללה את הסירה המנצחת היות ולנו לא הודיעו שהשיוט הופסק. אנחנו מבחינתנו המשכנו אותו. ירדנו למנוחת לילה והגענו לחיפה. שם כבר היתה ארלוזורוב כן הגיעה למחרת. למעשה ידעו שאנחנו ירדנו בלילה כי במקום שירדנו היה משמר חוף. כשירדנו לחוף אני הלכתי וטלפנתי הביתה. זוהי הנוסטלגיה של המחנות ושל ההדרכה ושל התועלת הרבה שהקורסים האלה הביאו. אני רוצה לומר משהו על המתודה של ההדרכה בקורסים האלה ולומר משהו בקשר לפעילות של שמוליק טנקוס. הוא הכניס מתודה של הדרכה בקורסים האלה, עם מערכים מסודרים להדרכה ואני יודע שבאופן אישי אני למדתי להדריך בקורסים האלה כשהייתי מדריך בפלים באותם הקווים, באותם המערכים. אח"כ שנים שנים לא למדתי. עכשיו אני מלמד באוניברסיטה. הסטודנטים שלי אוהבים את השיעורים. על המתודה והמערכים וההכנה זה בא מאותו מקור.