שלמה שפי : אני הייתי על ה"טייגר היל". באנייה כינו אותי בשם פיליפ. ב- 25/4/39 בשעה 1400, בנמל תל-אביב, ניגש אלי כתריאל יפה ואמר לי שהוטלה עלי משימה ומחר בבקר ב- 6 אני יוצא לחוץ לארץ. לא היתה לי שום הכנה מוקדמת ולא ידעתי שדבר כזה עלול לקרוא, אבל ברגע שקבלתי את זה עליתי על אופני נסעתי הביתה. קבלתי אז 13.5 לירות כדי לקנות מזוודה, מכנסים, עניבה וכל הציוד כדי להראות כבן אדם. בשעה 6 בבוקר הופיע בביתי דודקה נמרי ובתוך המכונית ישב גם צבי ספקטור, אותו צבי שנספה בסירת הכ"ג. נסענו לחיפה עלינו על מטוס אלה ליטוריה שהיו בו 20 נוסעים. באותה תקופה זה היה אחד האוירונים הגדולים וירדנו בברינדיזי. בברינדיזי קבלנו אוירון ים והגענו לטריסט שם חפשנו את האוטובוס שנוסע לפיוּמה. זאת היתה הכתובת שאליה היינו צריכים להגיע וכאשר התחלנו לחפש פה ושם הרגשנו שאחרינו יש כבר שני בלשים שעקבו אחרינו אבל מאחר שנגשנו לתחנת אוטובוסים הם עזבו אותנו לנפשנו. הגענו לפיוּמה. לפי ההוראות היינו צריכים לחכות להודעה. שהינו שם כ- 18 יום ללא שום הודעה מהארץ וללא שום ידיעה. לא ידענו מה לעשות. האשרות שלנו היו רק לשלושה שבועות ולא ידענו אם לעבור ליוגוסלביה לפי האשרות שהיו לנו בדרכון. אבל באחד הערבים כשהגענו למלון קבלנו במקום מכתב כתוב בעברית באותיות לטיניות להכנס לחדר זה וזה. שם פגשנו את שמעון ברגינסקי שנתן לנו הוראות שכאשר יעברו שלושת השבועות שהיה מותר לנו לשהות באיטליה, לפי האשרה, לעבור את הגבול ליוגוסלביה לסושק ולהכנס שם לפרק הוטל. עשינו את זה. שם היה כבר שליח, אחה שינדלמן, ואנחנו פעלנו לפי הוראותיו אם כי הוא לא ידע מה עלינו לעשות. גם הוא לא היה מעודכן. לאחר שלושה שבועות ששהינו ביוגוסלביה עברנו לשויצריה. שם היינו זקוקים לאשרה כתושבי ארץ ישראל. היינו שם בציריך. באותו זמן היה שם כנס של כל השליחים מאירופה ביניהם אני זוכר את משה אורבוך ואת זאב שינד. משם שלחו אותי ואת צבי ספקטור לקופנהגן. לנסוע לקופנהגן זה לא היה כל כך קל כי באותה תקופה לא נתנו אשרות כניסה ליהודים לדנמרק. כבר היתה אוירה מלחמתית והיהודים הרגישו כבר את הסכנה נושפת בעורפם. בבזל אשרו לנו אשרה גם הלוך וגם חזור. הגענו לקופנהגן. צבי קיבל הוראה לעלות לאיזה אנייה שהיתה שם כדי לאסוף מעפילים מהחוף הבלטי שם נפרדנו. אני קיבלתי הוראה לעבור לבוקרשט. היתה לי תקרית מאד לא נעימה והרגשתי מאד לא נעים. כשעליתי על המעבורת נעשתה שם בדיקת הדרכונים כאשר כל האנשים נשארים לשבת ברכבת. הדרכונים נלקחים מכולם ואח"כ לאחר הבדיקה מחזירים אותם לאנשים עם החתימות הדרושות. כל עוד לא מקבלים את הדרכונים אין לעזוב את הרכבת ובינתיים הרכבת על המעבורת המפליגה לצפון גרמניה. כאשר הפקיד הגיע עם הדרכונים ראיתי שהוא מחלק את הדרכונים לכל אלה שהיו אתי בתא ולי לא. שאלתי מה עם הדרכון שלי והוא אמר לי שפה הוא איננו, יתכן והוא למטה. כאשר אגמור לחלק את הדרכונים הוא בודאי ישאר ואני אתן לך אותו. כולם כבר עזבו את הרכבת ועלו על סיפון המעבורת לשאוף אויר ואני עדין יושב בתא. הפקיד חזר ואמר לי שהוא מצטער מאד הוא כבר חילק את כל הדרכונים ושלי איננו יתכן והלך לאיבוד. שאלתי אותו מה לעשות והוא אמר לי זה שום דבר. כאשר נגיע לגרמניה תכנס לתחנת משטרה ותאמר שהדרכון שלך הלך לאיבוד ויסדרו משהו. אני כבר שמעתי מה קורה עם יהודים באירופה. אמרתי לו איך יתכן שהדרכון שלי ילך לאיבוד והוא אמר שאיננו יודע והלך. לא נשארה לי דרך אחרת. חפשתי את הקברניט של האנייה ואמרתי לו בוא נדבר כמו שני גברים. אם אתם רוצים לעשות לי רע תגידו זאת. הוא אמר לי אני בכלל לא מבין על מה אתה מדבר. אני אמרתי האדם הזה לקח ממני את הדרכון להחתים אותו. לכולם הוא החזיר ולי לא. הוא אומר שהוא אבד אותו. אני אמרתי שאני יהודי וכשאגיע לגרמניה יהיו אתי בעיות. הוא אמר לי בוא אחרי. ירדנו במדרגות ואני חשבתי כי פה אני כבר אקבל את מה שאני צריך לקבל במקום בגרמניה. אבל לא הוא פתח עם הרגל שלו את הקבינה. הבחור ההוא שכב במיטה מכוסה בשמיכה. הוא בכה בכח רב הוציא אותו מהמיטה. הוא שאל אותו היכן הדרכון של האדם הזה. הוא פשוט פתח את המגירה והוציא את הדרכון. אני רוצה לציין שאח"כ בכל הבדיקות שנעשו בגבול פולניה או בולגריה רק פתחו את הדרכון והענין הזה שונה. קודם כל לפתוח את המזודה אם יש ספרות או דברים אחרים אם יש להצהיר מכס וכו'. כאשר היו רואים שהכל בסדר היו הופכים לי את המזודה ומפזרים את כל מה שהיה בה. רק לי עשו את זה.
הגעתי לפולניה. שם הייתי צריך להכנס לרחוב גנשר 14. שם הייתי צריך לפגוש מישהו מהחלוץ אינני זוכר מה בדיוק הייתי צריך לעשות שם. לאחר מכן המשכתי לבוקרשט. בבוקרשט גם כן היה לי משהו לא נעים. בגלל כל הדברים האלה אני אחרתי יום אחד להגיע לבוקרשט. בתחנת בוקרשט הייתי צריך לפגוש את שורץ ועוד בחור עם שערות ג'ינג'יות רומני שעזר לברפל ברומניה. הוא היה צריך לקבל אותי. היות ואחרתי ביום אף אחד לא קיבל אותי בתחנה. היתה לי כתובת לאן לפנות והתחלתי לחפש כתובת זו. ברומניה לא מדברים שום שפה רק רומנית ולא היה לי עם מי לדבר. באחת הפינות שמחתי לראות תחנת מוניות. שמחתי לראות את התחנה ומהרתי לחצות את הכביש. אז התחילו שם עם רמזורים ואני כנראה חציתי באור אדום ואז כשפתחתי את דלת המונית ורציתי להכנס הרגשתי שמישהו תפש אותי בחגורה וסחב אותי בחזרה. הסתובבתי וראיתי שוטר עם חליפה לבנה ומקל גומי שחור ביד. אני התחלתי להגיד לו טוריסטה טוריסטה והוא לא רצה לדעת והוא סחב אותי לבית המשפט שהיה בנין גדול. שם ישב שופט, שורה אחת של עברינים ושורה אחת של שוטרים וכל אחד ככה מתקדם עם המשפט שלו ואני חושב פה על כל הדברים האלה שמחכים לי ואני חסר לי עוד לקבל פה משהו. הגשתי את הדרכון שלי לשופט. הוא ראה שאני יליד הארץ ועוד מ- 1914. אז הוא שואל אותי טורק? כשנולדתי היו עוד הטורקים בארץ אם כי הפספורט היה בריטי אני דיברתי אידיש, מעין גרמנית. הסברתי לו שאני חדש ואינני יודע ולא שמתי לב לפנס המהבהב והוא החליט לשחרר אותי. נפגשתי איך שהוא עם ברפל. היות וצבי ספקטור עזב אותי ונשלח למקום אחר שלחו אלי מלווה שני את יוסף אורבוך.
לצערי הרב ברגע שיוסף אורבוך הגיע הוא חלה. קיבל חום גבוה שלא עזב אותו כל הזמן כל הדרך על האנייה היה חולה. בסוף התברר שזו היתה קדחת.
אנחנו הגענו לקונסטנצה בשעה שהאנייה טייגר היל עברה את ורנה ועליה היה יצחק פזי (אלחוטן) ז"ל. בורנה הוא אסף 50 מעפילים מהשומר הצעיר ג'. בחורים ובחורות קבוצה יוצאת מהכלל. האנייה הזו נקנתה ביוון. אני הכרתי אותה מנמל תל-אביב בשם "קיפרוס". הם הגיעו לקונסטנצה עם סיפור שהייתי רוצה שכולם ישמעו אותו. בין המעפילים מהשומר הצעיר ג' היתה גם משפחה בשם בריף: אב, אם, בן ובת. ברגע שעלו לאנייה האב התמוטט ומת על הרציף. המשפחה נאלצה לעלות לאנייה ולהסתכל משם על הרציף כיצד השוטרים לוקחים את הגופה אתם. אנחנו נאלצנו לשחרר מהר מהר את החבלים ולנסוע. זו אחת הטרגדיות של העם היהודי באותה תקופה. זה היה בורנה.
כשעלינו על האנייה בקונסטנצה עמדה שם רכבת כמה ימים עם קרוב ל- 800 מעפילים שבאו עם לוי שורץ מפולניה. זה היה בסוף יולי והשלטונות הרומנים לא נתנו להם לרדת מהקרונות לשום דבר עד שהאנייה הגיעה. וכשהאנייה הגיעה התחילו להעלות אותם לאנייה. אנחנו התחננו שיתנו לנו קודם את האפשרות להעלות את האספקה לאנייה ולסדר אותה, אבל לא הועילו שום דברים ולאחר שכל המעפילים עלו, עם כל המהומה והמערבולת באנייה התחלנו להעלות את האספקה. אי אפשר היה כמובן לבדוק את האספקה, כמויות ומצבים. אח"כ התברר ש 50% מהאספקה לא היתה ראויה לשימוש והיה צריך לזרוק אותה לים. ככה שמהרגע הראשון כבר הצטמצמנו במזון והתחיל קיצוב באוכל ומים.
כשהעולים עלו לאנייה עלה לאנייה גם אורח חשוב והוא ציר בריטניה בבוקרשט. הוא גם ניסה לדבר על ליבם של האנשים שלא כדאי לנסוע. הסוף יהיה לא טוב. הרומנים לא נתנו לנו להפליג לפני שניקח איתנו גם 50 יהודים מרומניה, ביניהם אחד שהציג את עצמו כרופא. אח"כ הסתבר שהידיעות שלו ברפואה לא היו יותר רחוקות משל כולנו. היו לנו חולים דיזנטריה ומחלות אחרות. הקבינות היו תפושות ע"י חולים. גם את הקבינות של המלווים נתנו לבנות מבולגריה, 4 בנות בקבינה. חיינו בקיצוב, לא היו לנו מים. הבולגרים הם ששמרו על כל מה שצריך לשמור. היו תלונות על גניבות. איך שהוא השתלטנו על הענין. בדרך אחת החולות, אני זוכר את שמה, צפורה, שהיתה לה משפחה בעמק יזרעאל, היא הלכה למות ואמנם מתה ונקברה קבורה ימית בים. לפני מותה נכנסתי לבקר אותה. היא ידעה שהיא עומדת למות. היא אמרה לי שהיא שמחה שהיא מתה בדרך לארץ ישראל.
הסיפור שלה הוא שהיא היתה בסנטוריום בפולניה. היא חלתה בשחפת. היא היתה בתור לעליה ותור אחד עבר והיא עדין לא הבריאה ועוד תור אחד עבר והיא טרם הבריאה. בינתים הגיעה לאזניה השמועה שזאת האנייה האחרונה ואז היא ברחה מהסנטוריום. אף אחד לא ידע שמצבה הבריאותי כל כך גרוע.
לפי התכנית היינו צריכים באיזה מקום במפרצים בטורקיה להפגש עם ספינת עץ בעלת קבולת של 300 אנשים והיא תעביר אותם ארצה. הגענו למקום מסוים ושם היתה עוד אנית מעפילים שאינני זוכר את שמה. כאשר המעפילים באנייה שלנו ראו עוד אנייה, כולם עברו לצד אחד והאנייה עמדה ממש להתהפך. חיכינו שמה כמה ימים והספינה לא הגיעה. בסופו של דבר היא כן הגיעה ונקשרה בחבל מאחור והחבל נקרע לא פעם אחת. הגענו לחופי קפריסין (אנחנו גררנו את הספינה מאחורי האנייה) והודענו לחוף שאנחנו רוצים תרופות. במקום תרופות שלחו לנו אניית מלחמה בריטית. ירדו ממנה קצינים עם רמקול ואמרו לנו לעזוב את המים הטריטוריאליים של קפריסין אחרת נענש. עזבנו את המקום והמשכנו לארץ. הגענו לחוף מול עתלית. קבלנו מברק שצריך להכנס לנמל בירות ולקבל שם עוד מעפילים. נכנסנו לשם בתואנה שאנחנו רוצים להצטייד במים ובמזון. דגל האנייה היה פנמי ולפי ניירות האנייה אנחנו מפליגים לשנחאי. בלבנון היו באותו זמן כ- 600 יהודים צ'כים שהגיעו עם אנייה בשם "פרוסולה". אנחנו קבלנו הוראה שצריכים להעלות אותם לאנייה שלנו. חיכינו לחשכה כדי להעביר את האנשים מה"פרוסולה" לאנייה שלנו. היו לנו סירות הצלה טובות אבל לא היו לנו חותרים. על האנייה פרוסולה היו שני שליחים, ישראל ואחד מכפר גלעדי (מנחם קלר) ומתל-אביב אליהו קוברסקי. אליהו זה קנה בבירות סירה בגדל קליפת אגוז. היות ולא היו חותרים אמרתי שאני אעשה את העבודה. תנו לי את הבולגרים שלי אני אושיב אותם שני משוטים על כל סירה ואני עם סירת האגוז אהיה ביניהם ואתן להם את ההוראות כיצד לחתור וכך היה. כל הלילה העברנו את האנשים מ"פרוסולה" ל"טייגר היל". באמצע ההעברה רפלקטורים של אניית משחית צרפתית עם סירנות. שני הקברניטים של ה"פרוסולה" וה"טייגר היל" ברחו כל אחד לצד אחר ואני עם הסירות ועם הפליטים נשארתי באמצע. קשרתי את כל הסירות יחד (היו 4 סירות) זאת כדי שכולנו נהיה ביחד ולא נתפזר. אחרי שהאנייה הצרפתית ראתה מה פה הולך היא הסתלקה. שתי האניות חזרו והעבודה הסתיימה. כולם עלו. "פרוסולה" הפליגה לאן שהפליגה ואנחנו 1417 איש הפלגנו לישראל. בחוף עתלית קבלנו הוראה לפרוק אנשים. העולים התחילו לרדת מהאנייה לספינה. הספינה התחילה להתמלא מים. היו עליה כבר כ- 200 איש שכולם התחילו לצעוק. יוסף אורבוך היה על הספינה כדי להפליג אתה לחוף. הוא מיד נתן הוראה לכל האנשים לחזור לאנייה. לאחר שהאנשים חזרו לאנייה הפלגנו דרומה לפי ההוראות לנבי יונס (המקום בו נמצא עכשיו נמל אשדוד).
כאן מספר שמואל טנקוס: אני ודודקה היינו בחוף עתלית. אנחנו חיכינו שם. קבלנו הודעה שהכניסו את האנשים לתוך הספינה והיא התחילה לקבל מים. היא כנראה היתה יבשה מלמעלה ואז ותרו על כל הענין והאנייה נשארה לבד. הסידור עם הספינה היה כי לא רצינו להגיע עם הטייגר היל לחוף הארץ שמא תתפש. היא היתה אנייה יקרה מדי ולא רצינו לסכן אותה בתפישה.
שלמה שפי ממשיך. באמצע הנסיעה קבלנו נקודת ציון בה נפגש עם סירה מהארץ. לנקודה זו הגיעה הסירה טרומפלדור ועליה ארונציק לישבסקי, מוצה וכתריאל יפה שעלה על האנייה לפקד עליה. מוצה וארונציק חזרו הביתה. כשהגיעו לנבי יונס אני הייתי על ההגה וכתריאל היה במקום הפיקוד. יוסקה אורבוך עמד על ידי זרקנו עוגן וגם הורדנו כבר סירה אחת. פתאום יוסף אמר לי תראה איזה צב לבן קופץ לי על המים. לפני שהספקתי לראות מה הדבר הלבן הקופץ, רקטה לבנה היתה באויר ואחריה רקטה אדומה. כתריאל נתן הוראה למכונה מלוא המהירות ולי אמר מערבה מלא. מספינת המשטרה פתחו עלינו באש ונהרגו שני מעפילים.
כאן העיר שמואל טנקוס כי את העגן לא הרימו אלא הוא נגרר ביחד עם התקדמות האנייה.
שלמה שפי ממשיך. על השולחן לידי היתה כוס מים. אחד הכדורים פגע בכוס ורסיס זכוכית פגע לי ביד. ברחנו מערבה עם שני הרוגים על האנייה. אחד ההרוגים היה מבין הצ'כים שלקחנו בבירות. הצ'כים ערכו הפגנה. מסביבי תכף התייצבה חגורת משמר מבין הבולגרים. הצ'כים באו אלינו בטענות שכשהם היו בבירות בא שליח מיוחד והודיע להם שמבירות יקחו אותם ישר לנמל חיפה (השליח היה מטעמו שלויצמן). הם רואים שהם רומו. מביאים אותם לאיזה מקום שיורים עליהם והורגים אותם וזה לא לפי ההבטחה. כתריאל נכנס אתם בשיחה, הרגיע אותם והבטיח להם שהכל יהיה בסדר. אנחנו מלאנו את ההוראות שהיו להגיע ללא אורות לחוף תל-אביב מול הבית האדום. כאשר הגענו למרחק של כ- 10 ק"מ מול הבית האדום כיבינו את התנורים. למדנו את הבולגרים כיצד לטפל במכונה, בתנורים הכבוים וכו'. אנחנו ירדנו בסירה יוסף ואני ועשרה מלחים וחתרנו לעבר תחנת רידינג. אותי לקחו עם אופנוע מיד הביתה. כתריאל נשאר על האנייה עד הרגעים האחרונים ואח"כ ירד עם פזי בשחיה. פזי לא ידע לשחות. כתריאל הלביש עליו חגורת הצלה וסחב אותו לחוף. עד כמה ששמעתי 300 איש הצליחו באותו לילה להעלות מהאנייה לבתים בחוף תל-אביב. השאר נלקחו ע"י השלטונות הבריטיים לסרפנד ואחרי זמן מה שוחררו ע"י זה שקיבלו סרטיפיקטים.
שמואל טנקוס: אני רוצה לספר על צד החוף. כאמור, לאחר שאותה ספינה שהיתה צריכה להוריד את המעפילים דולפת וסופגת מים, הוחלט להביאאת האנייה לנבי יונס. היה ליל ירח מלא והיה מדובר איך אנחנו יכולים בלילה כזה להוריד את המעפילים. זכור לי שדודקה אמר לי שהלנץ' של המשטרה שוחד ולכן אין לנו כל חשש ונצליח להוריד את האנשים. אנחנו הגענו לגן יבנה ומשם המשכנו בחולות, בדיונות במשך איזה שעתיים. סחבנו אתנו בטריות ואני זוכר שאני סחבתי את המגדלור. הגענו אל החוף וראינו את האנייה באה ואז מתוך הצל של ההרים שבחוף הלנץ' הזה יצא. הסירה של המשטרה חכתה מבעוד מועד בצל שהטילו הגבעות שעל החוף וברגע שהאנייה הטילה עוגן היא יצאה וכפי שסופר כאן ירתה רקטות יריות וכו'. אח"כ סיפרו שבאותו לילה היה ביקור של קצין משטרה בריטי גבוה באותה סירת משטרה. מפקד הסירה רצה להוכיח את עצמו ולכן בגד ועשה מה שעשה.
האנייה ברחה ללב ים ואז קיבלנו ידיעות שיש התמרדות באנייה בעקר של הנוסעים מה"פורסולה", כפי שסיפר שלמה. הם דורשים להכנס לנמל חיפה. מאחר והשלטונות כבר ידעו שיש כאן אנייה הוחלט לעלות אתה על החוף בתל-אביב מול הבית האדום. זה היה יום ששי בערב. אנחנו הסתובבנו על שפת הים כל אחד עם חברה שלו כאילו מטיילים. האנייה הגיעה עם אורות מלאים ועלתה על החוף. מגמתנו היתה קודם כל להוריד את מכשיר הקשר ואת הגויות של האנשים. כשהאנייה עלתה, מיד יצאנו והתחלנו להוריד את האנשים. אינני זוכר כמה הורדנו. הם התפזרו שם בין הבתים בשכונת מחלול ובכל הסביבה ההיא. האנשים ראו את הענין יצאו מהבתים והחוף התמלא מיד עם אנשים. אחרי כמה זמן הגיע לשם הצבא. אנחנו פינינו את השטח ושאר המעפילים כבר הורדו ע"י הצבא.
ברצ'יק: הכונה היתה לעכב את המשטרה עד כמה שאפשר שיספיקו לבצע ואז היתה גוררת מנמל תל-אביב שהיה הנמל הקרוב. אני הייתי תורן על הגוררת ויעקב ורדי היה המכונאי. אנחנו ראינו את האנייה באה. יעקב ירד וסגר את האקסלרטור. הגיע הסמל האונגרי הזה ועוד איזה שוטר ואמרו קח אותנו מהר לאנייה. הגוררת יצאה והוציאה לכולם את הנשמה במשך 40 דקות הוא נסע מנמל תל-אביב עד הבית האדום. בכונה נסענו לאט כדי לתת זמן להוריד את האנשים מהאנייה.
.jpg?BannerID=31 "צרכנות")
