סיפור המלוים של האניה "מאטרטו" - לא צוין שם הדובר ומן התוכן אלו דבריו של שמואל טנקוס

ב- 19/10/38 יצאתי ביחד עם האלחוטאי גרישה (מקיבוץ מעברות) באנייה האיטלקית ג'רוזלמה לאיטליה כדי לשמש כמלווה לאניית מעפילים. כל אחד מאיתנו קיבל 10 לירות סטרלינג כמנת ברזל. בארץ נאמר לנו שעלינו לרדת מהאנייה בנמל ברינדיזי ומשם לנסוע ברכבת לונציה. לשאלתנו מדוע עלינו לרדת בברנדיזי כאשר האנייה תגיע לונציה נאמר לנו שאם ניסע ברכבת נגיע לונציה כ- 4 שעות לפני שהאנייה תגיע לונציה וכל שעה חשובה. אח"כ כאשר הגענו לונציה חיכינו באיטליה עוד שלושה שבועות עד שעלינו לאנייה.
בארץ נאמר לנו שבונציה עלינו להתאכסן במלון אירופה בריטניה, אחד המלונות המפוארים והיקרים ביותר בונציה. זאת על מנת שלא נעורר חשד. בתא שלנו באנייה היה עוד נוסע אחד, פרסי מתנועת ה"בהאים".
כאשר הגענו לברינדיזי התלבשנו בחליפות שנרכשו על ידינו בארץ. זו היתה הפעם הראשונה בחיי שלבשתי חליפה. הייתי אז בן 24. כאשר רצינו לענוב את העניבה התברר לשנינו שאיננו יודעים איך עושים את הקשר של העניבה. הפרסי שהיה אתנו בתא לימד אותנו כיצד לקשור את העניבה.
עלינו לרכבת שהיתה איטית ביותר ועצרה בכל תחנה. הנסיעה ברכבת ארכה כ- 20 שעות. הרכבת היתה עמוסה ביותר ובכל תחנה נוספו נוסעים. האנשים שהיו איתנו ברכבת שאלו אותנו מי אנחנו. ענינו להם שאנחנו סטודנטים גרמנים הנוסעים לאיטליה לשם לימודים. מרגע זה התייחסו אלינו בכבוד גדול והשתדלו להנעים לנו את הנסיעה עד כמה שאפשר. בלילה ראינו לפתע שהתא שלנו ברכבת מתרוקן ונותנים לנו את האפשרות להשתרע על הספסלים ולישון. מחוץ לתא עמדו מספר איטלקים ולא נתנו לאיש להכנס וזאת כדי לא להפריע את מנוחתם של הסטודנטים הגרמנים.
הגענו לונציה בשעת בוקר מוקדמת. בתחנת הרכבת היו נציגים של בתי מלון שונים שבאו לקבל את האורחים של מלונותיהם. מצאנו את הנציג של מלון אירופה בריטניה. הוא שאל אותנו כיצד ברצוננו להגיע למלון- בגונדולה, בסירת מנוע פרטית או ציבורית. אני חשבתי שגונדולה זה יהיה בודאי הזול ביותר ולכן ביקשתי גונדולה. אח"כ התברר שזו ההסעה היקרה ביותר. כאשר הגענו למלון נאמר לי ע"י הגונדוליר שמחיר הנסיעה הוא 20 לירטות. שטר של 10 לירטות היה בצבע אדום. כמו כן היו ברשותי שני חצאי לירות סטרלינג שאף צבעם היה אדום. נתתי לו שני שטרות אדומים. לתמהוני הרב הגונדוליר הודה לי מאד, השתחווה ולא ידע מה לעשות. כאשר הגעתי לחדר במלון התברר לי שבמקום לתת לו שני שטרות של 10 לירטות נתתי לו שני חצאי לירות סטרלינג שערכן היה 100 לירטות. זאת אומרת שלמתי פי חמש ממה שדרש. רק אז הבנתי את התנהגותו. הוא חושב בודאי איזה תייר אדיב זה שנותן לו דמי שומה כל כך גדולים.
כאשר נכנסנו לחדר במלון (אגב זו היתה הפעם הראשונה בחיי שהתאכסנתי במלון) נדהמתי לראות חדר גדול עם שתי מיטות רחבות כאשר על כל אחת מהן כילה עד התקרה, טלפון ליד כל מיטה, כורסאות עור וכו'. להפתעתי לא היה גבול כאשר נוכחתי שיש לחדר שרותים נפרדים.
היינו עיפים מנסיעה של כל הלילה ברכבת ועד ארוחת הבוקר היה עוד זמן רב ולכן חשבנו קצת לנוח לפני הארוחה. אני לא נכנסתי למיטה אלא השתרעתי על אחת הכורסאות, זאת כדי שלא יגידו איזה פרא אדם זה שנכנס למיטה לאחר שהיא כל כך מסודרת ולא בלילה. בגלל אותה סיבה הייתי מסדר בוקר בוקר את המיטה שלי.
לאחר מנוחה קצרה ירדנו לחדר האוכל שם פגשנו את יחזקאל רבינוביץ ואת דני שינד וכך קשרנו את הקשר עם האנשים שלנו באיטליה.
בבקר כאשר יצאנו מהחדר ראינו שבחדרי מלון אחרים הנעלים של האורחים נמצאות מחוץ לחדר. לא הבינונו את הסיבה לכך. חשבנו שאם הנעלים בחוץ כדי שלא יסריח בחדר, מדוע הגרביים בפנים. לבסוף החלטנו שהסיבה היא שמנקי החדרים ידעו שהאורחים עוד בפנים ולא יפריעו להם.
כעבור מספר ימים היה צריך להגיע לונציה ולהצטרף אלינו כתריאל יפה. נאמר לנו שהוא יצא את הארץ ללא כסף ולכן הוטל עלינו לנסוע לטריסט כדי לקבל אותו. הלכתי לתחנת הרכבת ביחד עם גרישה. כאשר הגענו לתחנה התחיל גרישה לקרוא ולהתעניין במודעות ובתמונות שהיו תלויות בתחנה. אמרתי לו שיש לקנות כרטיס ואח"כ להתעניין בתמונה עצמה. הוא לא נענה. אני ניגשתי לקנות כרטיס. הכרטיסן אמר לי שהרכבת לטריסט או שכבר יצאה או שעומדת לצאת בכל רגע. קניתי את הכרטיס ורצתי מהר אל הרציף. בהגיעי ראיתי שהרכבת מתחילה לזוז. רצתי אחריה והספקתי עוד לעלות.
כאשר הגעתי לטריסט כבר היה לילה. האנייה היתה צריכה להגיע למחרת בבוקר. איטלקית כמובן לא ידעתי, אבל ידעתי כיצד אומרים באיטלקית מלון- אלברגו.  יצאתי מהתחנה והתחלתי להסתכל על השלטים לראות את המלה אלברגו. רציתי להתאכסן במלון קרוב לנמל כדי שבבוקר אוכל להגיע לנמל בנקל. לא ראיתי אף שלט כזה. היה ברשותי ספרון קטן שקניתי בארץ- ספרון ובו משפטים שונים באנגלית ותרגומם לאיטלקית. נגשתי לחלון ראוה מואר כדי לחפש בספר את המשפטים הדרושים כדי לשאול על מלון. תוך כדי כך ניגש אלי אדם אחד ושאל אותי מה אני מחפש. לאחר שהסברתי לו בתנועות ידיים ועם המלה אלברגו, הוא התנדב להוביל אותי למלון. שמחתי על כך והלכתי איתו. הוא הוביל אותי למלון מסוים שנראה בעיני די מפוקפק אבל בלית ברירה קבלתי שם חדר ללון את הלילה. לאחר שנרשמתי, הלכתי לאכול והוא בא אתי. כמובן שהזמנתי אותו לאכול איתי והוא אכל גם את מה שאני השארתי.
לאחר הארוחה חזרתי למלון. לחדר שקיבלתי היו שתי דלתות, האחת דלת הכניסה והשנייה היתה סגורה, כנראה דלת המובילה לחדר שני. היות והמקום היה חשוד בעיני וחשבתי שמא יבואו בלילה לגנוב
את כספי, נעלתי את דלת הכניסה מבפנים ואילו את הדלת השנייה חסמתי עם השולחן והכסאות שהיו בחדר.
בבקר השכם קמתי והלכתי לנמל. ניסיתי להכנס לנמל אולם השומרים לא הרשו לי זאת. במקום היתה רחבה גדולה עם כחמש כניסות לנמל זו ליד זו. החלטתי לעמוד ברחבה זו ולצפות על כל הכניסות בתקוה שכאשר כתריאל יצא באחת מהן אוכל לראות אותו ולהפגש איתו. בינתים הלכה הרחבה והתמלאה במכוניות ועגלות ואני נדחקתי לאט לאט אחורה. כמו כן התחילה תנועה גדולה של נכנסים ויוצאים לנמל. הגעתי למצב שכבר לא יכולתי לראות את כל השערים והגעתי למסקנה שלא אוכל לראות את כתריאל בצאתו. החלטתי לנסות שוב ולהכנס לנמל. נגשתי לאחת הכניסות וניסיתי להסביר לשומר את מבוקשי. תוך כדי שיחה איתו ראיתי את כתריאל עובר וכך נפגשנו. היה לנו מזל גדול כי הפגישה היתה מקרית מאד ויכלה גם שלא להתבצע.
האניות ששכרנו באותם זמנים להובלת מעפילים היו יווניות. הממשלה הבריטית לחצה על הממשלה היוונית שלא תרשה לאניות בדגל יווני לעסוק בפעולות אלה. הממשלה היוונית נעתרה, וחוקקה חוק לפיו אסור לאניות בדגל יווני לעסוק בהסעת מעפילים בלתי ליגליים.
האנייה שנשכרה על ידינו לצורך הפעולה היתה יוונית בשם "איריני ורניקוס" על שם אם משפחת ורניקוס, משפחה שעסקה בספנות והיו לה מספר גוררות בנמל פיראוס וכן שתי אניות הצלה- "איריני ורניקוס" ו"אגרוס גיאורגיוס".
בעקבות החלטת הממשלה היוונית היה צריך להחליף את הדגל של איריני ורניקוס מדגל יווני לדגל אחר. לשם כך הוקמה בלונדון חברה פנמית בשם קומפניה פנמניה דס רמורקיאדורס לימטדה- חברה פנמית לגוררות בע"מ.
לאחר הקמת החברה הנ"ל התחילו אנשינו באירופה, פלוס משפחת ורניקוס, לפעול להחלפת הדגל היווני בדגל פנמי. פעולה זו נמשכה זמן ניכר. זו היתה הסיבה שחיכינו באיטליה שלושה שבועות עד שכל הסידורים להחלפת הדגל הושלמו. בינתים אנחנו (כתריאל יפה, גרישה ואני) כבר שהינו בונציה כ- 10 ימים. זה זמן די ממושך לבלות בונציה, מה גם שאז עוד לא ידענו כמה זמן עוד נצטרך לחכות עד שיוחלף הדגל. לא היה לנו יותר מה לעשות בונציה וחוץ מזה חשבנו ששהיה כל כך ממושכת שם תעורר חשד. פנינו לאנשינו במקום בבקשה לנסוע לבקר ברומא. אמרנו להם שמלון בין כה חייבים לספק לנו אז מה ההבדל אם אנחנו נמצאים בונציה או ברומא. אמרנו שהנסיעה לרומא וחזרה תהיה על חשבוננו, הינו שברומא נתאכסן במלון פחות מפואר ובהפרש המחירים נכסה את הוצאות הנסיעה. אנשינו במקום הסכימו וסוכם שכאשר נגיע לרומא נבריק לונציה באיזה מלון אנחנו מתאכסנים וכאשר ירצו שנחזור לונציה יבריקו לנו לאותו מלון.
גרישה רצה לרכוש בנג'ו. החלטנו שבמשותף נכסה את מחיר הבנג'ו.
הגענו לרומא ביום בו היה כנס של הלוחמים האיטלקים במלחמות השונות וכל בתי המלון היו תפוסים. לא היתה לנו ברירה ונאלצנו להתאכסן במלון יותר יקר מזה שחשבנו. שהינו במלון זה כשלושה ימים עד שהלחץ על בתי המלון ירד. היות והוצאנו על השהיה במלון יותר ממה שתכננו נאלצנו להתאכסן במלון זול. נכנסנו למלון "אלברגו קמפידוליו" בסביבות ככר ונציה המפורסם. לאחר ששהינו במלון זה כיומיים התברר לנו שבמלון מתאכסנים עוד שלושה יהודים מארץ ישראל, יהודים שנראו לנו מפוקפקים ביותר. חששנו שאם יהודים אלה יסתכסכו עם המשטרה יכניסו גם אותנו לאותה קלחת והחלטנו לעזוב מלון זה ולעבור לאחר.
עוד לפני זה טיילנו בככר ונציה. במקום נגשו אלינו שני בלשים ודרשו מאיתנו את הנירות שלנו. לאחר בדיקת הנירות הניחו לנו להמשיך בדרכנו.
לאחר שעזבנו מלון זה חששנו שמא עד שהמברק לרומא על שינוי כתובת יגיע לייעודו, בינתים ישלחו לנו מברק למלון הקודם. החלטנו לגשת למלון הקודם כדי לברר אם לא הגיעה עבורנו הודעה כל שהיא.
בדרך למלון אמרתי לכתריאל שלא כדאי לעבור דרך ככר ונציה. כתריאל לא הסכים בטענה שכבר נבדקנו ואין כל חשש. כאשר הגענו לקרבת המלון נשארתי אני מאחור וכתריאל הלך להכנס למלון. לפתע שמעתי שריקה וכתריאל סימן לי להסתלק מהמקום. כאשר נפגשנו שאלתי אותו מה קרה. הוא אמר שברגע שהתקרב לדלת הכניסה ראה בפנים משטרה ושלושת היהודים שלנו נחקרים ולכן החליט שלא להכנס.
בדרכנו משם חזרתי והזהרתי בפני המעבר דרך ככר ונציה. גם הפעם כתריאל התעקש. בככר עצרו אותנו שוב בלשים ובקשו את הנירות. לתמהוננו הרב לא הסתפקו בנירות שהיו ברשותנו ודרשו מאיתנו מסמך נוסף הנקרא "סוג'ורנו". התברר שכל זר הנמצא ברומא מעל לשלושה ימים חייב להתייצב במשטרה ולקבל את אותו סוג'ורנו. אנחנו לא ידענו על הוראה כזו וכמובן לא התייצבנו במשטרה. היות ומסמך זה לא היה ברשותנו נלקחנו למשטרה לחקירה שנמשכה די זמן ואפילו חפשו נשק בכלינו. לאחר מכן איפשרו לנו ללכת.
הסיפור שאנשינו במקום סיפרו על מקרה זה היה כדלהלן:
שמואל וכתריאל טיילו בככר ונציה, נכנסו לגן של ארמון ונציה והגיעו עד החלון המשקיף לחדר עבודתו של מוסוליני. הניחו אבן לרגלי החלון ועלו להציץ על מוסוליני ושם נתפשו ע"י המשטרה.
כאשר שהינו ברומא הציגו שם באחד מבתי הקולנוע את הסרט "מריה ולבסקה" עם שרל בואיה וגרטה גרבו. החלטנו שנלך לסרט זה. הקולנוע היה די מרוחק מהמלון שלנו. החלטנו ללכת ברגל כי לנסוע באוטובוס זה בזבוז כסף. הגענו לקולנוע ונוכחנו שכרטיס כניסה עולה 6 לירטות. אמרנו שזה יותר מדי יקר בשביל עם ישראל וחזרנו כלעומת שבאנו.
לבסוף הגיע המברק המיוחל וחזרנו לונציה. שם הלכנו ביחד עם אנשינו במקום אל הקונסול הפנמי, שאגב היה יהודי, על מנת שיחתום על המסמכים הדרושים לשם החלפת הדגל. ישבנו אצלו מעל שעתיים. הוא התלבט מאד וכל הזמן טען שאיננו יכול לעשות זאת. לאחר לחץ ממושך מצדנו, נעתר. המסמכים נחתמו, הדגל הוחלף ואנחנו- כתריאל, גרישה ואני עלינו לאנייה שעגנה בונציה מבלי שהדרכונים שלנו יוחתמו בחותמת של יציאה מאיטליה. ז"א היתה לנו בדרכון חותמת של כניסה לאיטליה ואילו חותמת של יציאה לא היתה. מונציה הפלגנו לספליט שביוגוסלביה. חיכינו שם מספר ימים ואחר הפלגנו ל"בארי" שבאיטליה לקחת את הטרנספורט הראשון של כ- 300 מעפילים מפולניה.
האנייה "איריני ורניקוס" ששמה הוחלף ל"אטרטו" היתה אניית הצלה של כ- 600 טון. אנייה חזקה עם מהירות שיוט של 10 קשרים ויכולת להגיע עד 13 קשר. באותם הזמנים מהירות זו נחשבה לגבוהה. במחסן האנייה נבנו משטחים שעליהם ישנו המעפילים על מזרונים. בתי שימוש הוקמו מעץ על הסיפון עם צינור שיוביל את הלכלוך ישר לים. כאשר האנייה הטלטלה בגלים, הלכלוך במקום להחליק לים היה מחליק לסיפון. הצחנה היתה רבה. נוסף על כך המעפילים הקיאו הן בתוך המחסן והן על הסיפון. היה צורך לנקות את האנייה בלי הרף ולשפוך כל הזמן חומר חיטוי. יחד עם המעפילים הגיע גם לוי שורץ המכונה היום שבט. הוא ליווה אותם כל הדרך מפולניה והיה מארגן אותם באנייה. לאחר ההורדה בחוף היה חוזר לפולניה ובא עם קבוצה חדשה.
בזמן שהים היה סוער והמעפילים הרגישו לא טוב, ארגנו באנייה קבוצה של אנשים שהרגישו טוב אשר הסתובבו כל הזמן עם דליים ומטאטאים. כל מי שהתחיל להקיא הגישו לו מיד דלי כדי שיקיא לתוכו ולא על הסיפון. כמובן קבוצת מעפילים זו עסקה כל הזמן בשטיפה וניקוי האנייה.
באנייה היה צוות של כ- 23 איש. היה לה רק רב חובל יחיד. את תפקיד קצין הסיפון מלאנו, פרט לרב החובל, גם כתריאל ואני. גרישה שמש כאלחוטאי. באנייה היה מטבח קטן עבור צוות של 23 איש. אי אפשר היה לבשל בו בנוסף על כך ל- 300 איש, לכן הבישול למעפילים נעשה בלילה ולמעשה אני הייתי בעיקר המבשל. לקבלת האוכל היו המעפילים מסתדרים בתור, עוברים ליד הסיר עם הצלחות שלהם. כל אחד היה מקבל את המנה שלו ומוצא לו מקום לאכול. הצפיפות היתה כמובן רבה ביותר אבל יש לציין שהמשמעת היתה טובה ולא היו לנו בעיות משמעת. היתה משמעת מים אשר חילקו במשורה. להתרחץ כמובן שלא היו מים.
חלק ניכר מהמעפילים ראה לראשונה את הים ולכולם היתה זאת הפעם הראשונה שהפליגו בים. היה צריך להשגיח עליהם בשבע עיניים. פעם, ביום שמש בהיר הים שקט ביותר, ראיתי התקהלות בירכתיים. ניגשתי לברר מה העניין. התברר לי לתמהוני שאחד המעפילים רצה לקשור עצמו בחבל ולקפוץ לים להתרחץ ולהגרר אחרי האנייה. אילו היה עושה זאת היה טובע כי במהירות כזו של האנייה לא היה לו כל סיכוי להחזיק עצמו מעל למים.
באחת ההפלגות היתה באנייה קבוצה של מעפילים דתיים. הם לא אכלו את האוכל שבשלנו באנייה. הם הביאו אתם שימורים אותם אכלו. באנייה הם רק קבלו לחם, ירקות ושתייה. הגענו לחוף ביום ששי בלילה. קבוצת הדתיים הודיעה לנו שהם לא ירדו לחוף כי אינם רוצים לחלל את השבת. הודענו זאת לחוף. בחוף, דוד'קה כתב פתק בו הם הורשו לרדת לחוף וחתם בשם איזה רב. לאחר מכן הם ירדו.
התפקיד של המלווים באנייה (כתריאל ואני) היה להשגיח על המעפילים, לארגן את החיים באנייה ולשמש כקציני משמרת. בהגיענו לחוף היה עלינו להוביל את האנייה לנקודה שנקבעה להורדת המעפילים. היה עלינו להגיע מעמק הים ישירות אל הנקודה כדי שלא לשוט לאורך החוף, מה שהיה מגדיל את הסיכויים להתפש ע"י ספינות המשמר של המשטרה הבריטית. אנחנו הכרנו כל נקודת אור בחוף וכך יכלנו לכוון את האנייה עוד ממרחק רב לנקודה שנקבעה. כדי לעזור לנו להגיע למקום הנכון, נקבע בחוף מגדלור. בתוך פח של בנזין שהיה פתוח רק לצד אחד הותקן פנס רוח. את פתח הפח היו מכסים למשך ארבע דקות ומגלים אותו למשך דקה. זאת כדי להקשות על הסירות של המשטרה שסיירו בחוף לזהות כי אור זה מתנהג באופן קבוע ולעורר את חשדם. מגדלור המאפל למשך ארבע דקות ונגלה לדקה, קשה להרגיש בו למי שאיינו מצפה לו באותו מקום.
מעמק הים, ממרחק מעל ל- 30 מיל, היינו מעלים את מהירות האנייה למכסימום, היינו שלושה עשר קשר ומפליגים ישירות לנקודת ההורדה. כמו-כן היינו כבר אז מוציאים את הסירות מעבר לדופן האנייה כך שבהגיענו למקום, לאחר זריקת העוגן, הסירות היו מורדות מיד למים. לפני ההגעה לחוף היינו מארגנים את המעפילים בקבוצות, כל קבוצה לסירה. לאחר זריקת העוגן היינו ממלאים סירה אחת עם מעפילים. אחד המלוים פלוס מספר מלחים מצוות האנייה היו חותרים  לחוף בסירה זו. בינתים היה המלווה השני שנשאר באנייה ממלא את שאר הסירות וקושר אותן לאנייה. לאחר שהסירה הראשונה היתה יורדת לחוף המעפילים היו יורדים ממנה והיא היתה לוקחת את החותרים לשאר הסירות אשר חיכו בחוף. כשהסירה היתה מגיעה לאנייה, החותרים היו נכנסים לסירות האחרות ומתחילים בפעולה. כאשר הסירה היתה מגיעה לאנייה ולא היו בה כבר מעפילים, היו החותרים עולים לאנייה ואת הסירה היינו מעלים למעלה. כאשר כל החותרים היו כבר באנייה היינו מחזירים אותם לחוף שוב בסירה בה חתרו אנשי הצוות. כאשר סירה אחרונה זו היתה מגיעה לאנייה היינו מעלים אותה, מרימים את העוגן ומפליגים במלוא המהירות ללב הים. החותרים היו ברובם חברי הפלוגה הימית של הפועל. היתה הרגשה נפלאה לחזור ללב הים לאחר ההורדה, מה גם שרב החובל היה אז אומר שכולנו נשכב לישון והוא יהיה במשמרת עד הבוקר.
חוף ההורדה היה אף הוא מסומן. באמצע הגזרה היו שני אורות, האחד מעל לשני ובמרחק מה ביניהם. הסירות שהיו חותרות לחוף היו צריכות לראות שני אורות אלה בקו אחד ואז היו בטוחים שהם חותרים בכוון הנכון. הגבול הימני של גזרת חוף ההורדה (ימני כאשר מביטים מהים) היה מסומן באור ירוק ואילו השמאלי באדום. בצורה זו ניתן להבטיח כי הסירות החותרות מהים לחוף תנחתנה בגזרה שנקבעה להורדה.
בחוף עצמו היתה קבוצת ימאים שנקראה קבוצת המים. תפקידה היה, לתפוס בידים את הסירה כאשר נכנסה לאזור הגלים הנשברים ולהובילה לחוף. לאחר שהמעפילים היו יורדם, קבוצת המים היתה דוחפת את הסירה מעבר לגלי החוף. אזור גלי החוף הוא האזור הקשה והמסוכן לסירה. לקבוצה של 4 חותרים בסירה העמוסה עם כ- 20 איש וחבילותיה היה קשה לשלוט בסירה באזור גלי החוף, כך גם לצאת מהם.
יש לזכור כי מדובר כאן בשנים 1938 ו- 1939 כאשר בארץ היו מאורעות. באחת ההפלגות מקום ההורדה נקבע לחוף הרצליה צפונה לתחנת הכוח של רידינג. על תחנה זו היה מותקן זרקור שהאיר את השטח לצרכי בטחון בפני התקפה ערבית. כאשר הגענו לחוף, הזרקור האיר את החוף ואת האנייה.