עסקתי במשך תקופה מסוימת בהורדת מעפילים מצד החוף. באחת ההורדות פנה אלי כתריאל ושאל אותי אם אני מוכן לצאת כמלווה אנייה ושאהיה מוכן תוך שלושה ימים. נתתי את הסכמתי ואני זוכר שיצאתי וקניתי איזה בגדים. ההוראות היו גם מגבעת ועניבה. את קשר העניבה הראשון עשה לי כתריאל ואגב, אף פעם לא פרקתי אותו. יצאתי לפולניה. הייתי שם מספר ימים (טסתי בחברת לוט). ביום בהיר אחד עליתי לרכבת עם העולים מפולניה. היה תא בו ישבו אנשי מכס ואנשי העליה. הכנו מספר בקבוקים ונקניק. הם מיד השתכרו והעבירו אותנו את הגבול עד ונציה ושם סדרנו את האנשים בבתי מלון. אני נסעתי לפיומה. התידדתי עם הפורטר של המלון כי אני חיכיתי להוראות ולכסף. דולרים שהייתי צריך לפרוט נתתי לו שיפרוט לי. הוא כמובן הרויח יפה והתידדנו. ביום אחד הודיע לי שעלי לעזוב את פיומה לפי דרישת מחלקת העליה, כי זו עיר גבול. הוא סידר לי שביחד עם חבר שלו שהיה גם כן פורטר ניסע לאבציה, עיר קיט איטלקית. כל דואר שיגיע הוא יעביר לי והכל יהיה בסדר. לאחר ששהיתי באבציה כשבוע ימים הוא הודיע לי שאני יכול לחזור. חזרתי וחיכיתי להוראות וכסף. אז הגיע ברפל. קבלתי הוראה לעלות לאנייה שהיתה בברינדיזי. קבלנו את הנוסעים ויצאנו לדרך. זו היתה האנייה "אטרטו". הנסיעה עברה בסדר. הורדנו את כל האנשים במצפה הים. חזרנו ונסענו לרומניה. בדרך הצטרפה אלינו גם האנייה "קולורדו" שעלתה של שרטון. עמלנו במשך כל הלילה עד שהורדנו אותה. יצאנו עם שתי האניות בחזרה לים. היתה סערה עצומה. באחד הנמלים ברומניה קבלנו הספקה (הנמל היה קונסטנצה) המלווה האחראי היה יוסף אורבוך. בדרך פתחנו את הארגזים עם הנקניק וראינו שהם מלאים עובש. חששנו שהנקניק מקולקל וזרקנו אותו לים. בלילה החלטנו לשחוט אחת מחמשת הפרות שהיו לנו באנייה. בבקר גילינו שהכבד של הפרה ששחטנו נעלם. התברר שאחת הנוסעות החלוצות גנבה את הכבד. ארגנו משמרות ליד המים וליד השרותים והנקיון. לשמחתנו הרבה לא היו לנו חולים. היתה לנו אחות מהחלוץ. אנחנו הגענו לחופי הארץ והנה בבת אחת האירו עלינו פרוזקטורים. אנחנו היינו מחוץ למים הטריטוריאליים והודיעו לנו ברמקול לעצור. אנחנו ניסינו לברוח לא, הלך לנו ואניית המלחמה השיגה אותנו ופתחה בירי של תותחים (שנת 1939) לפני החרטום. אנחנו כמובן נעצרנו. לפני שנתפשנו הורדתי את כל הסמלים שהיו לי על הבגדים. קבענו 4 אנשים מבין המעפילים שהם יהיו האחראים ואנחנו התפזרנו בין המעפילים (זו היתה ההפלגה האחרונה של ה"אטרטו" בה היא נתפשה). הגענו לחיפה. לפני שנקשרנו, אתה מכס עברת עם סירת מנוע. חשבתי איך אני מקיים איתך קשר. אתה אותי לא ראית. נקשרנו לרציף ואמרו לנו שמורידים את המעפילים ושולחים אותם בחזרה למקום מוצאם. החלטתי שצריך להסתלק מהאנייה. לקחתי חולצה פולנית לבשתי אותה על החולצה שלי והתחלתי להוריד מזוודות מהאנייה למשאית. רציתי להציל את הפספורט שלי ואז מצאתי שם איזה תרמוס. הכנסתי את הפספורט בין שני חלקי התרמוס. צעקנו מים מים ואז ניגש אחד העובדים שבנמל. נתתי לא את התרמוס ואמרתי לו שיתן אותו לשמעון הכהן. בקיצור הורדתי את המזודות למשאית ואמרתי לנהג שאני יוצא עם הרכב. הנהג סרב בתחילה אך לבסוף קיבל הוראה ואני יצאתי עם המשאית. פתאום התחילו צעקות מה קרה? חבל נסחב על הארץ והמשטרה התחילה לצעוק אבל קשרו את החבל ואני יצאתי מהנמל. הגעתי לסולל בונה. כאשר הגעתי לסולל בונה נאמר לי ששמעון מחפש אותי. הוא אמר לי שאני חייב לחזור לנמל כי את הפיקוד על המעפילים קיבל הקצין אבטיחי. חזרתי לנמל. הוא הביא אותי בפני אבטיחי. קיבלתי בעיטה בישבן ושאלה באידיש היכן היית. עניתי אף אני באידיש כי לקחתי את המזודות. החזירו אותי אז למחנה ההסגר בשמן. בשמן הופיע ה- D.I.C ואנחנו אז החלפנו את הצוות היווני, אם אתה זוכר אז יצא חוק ביוון שמי שיתפש בהעברת מעפילים ישללו ממנו את הרשיון ואז החליפו בצוות רומני והצוות הרומני הסתובב עם הקצינים והראו עלי ועל יוסף אורבוך ועל האלחוטאי. לקחו אותנו ל- C.I.D בחיפה. התחילה חקירה ואני אמרתי שאני מצדי רק אידיש מאיפה, מפולניה. בקיצור החזיקו אותנו כמה שעות. כעבור כמה זמן ראיתי שאחד הקצינים רומז לו שיסתכל על הנעלים שלפיהם אפשר להכיר שאני ישראלי. בקיצור לא הוציאו ממני או מיוסף שום דבר והחזירו אותנו למחנה בשמן. באותו ערב הודיע לי מחלק האוכל כי מחזירים את המעפילים חזרה ואתנו יבואו לקחת למאסר. החלטתי שצריך שוב להסתלק. בינתיים עבר הלילה. בבוקר היו צריכים להוציא את הדליים עם הצואה. לקחנו את הדליים ארבעה חברה ושפכנו אותם לים. אז ראיתי את הדרך לשמן על חוף הים. בבקר ראיתי שוטר בריטי קורא את הג'רוזלם פוסט וזה היה לא רחוק מבית שימוש. זה היה המקום האידיאלי להסתלק. עליתי על הגדר וירדתי לאט לאט. הלכתי לאורך הגדר עד שהגעתי לאלונקה שמחלקים את האוכל. באתי חזרה למטבח, הבחור הכיר אותי. מהמטבח, זה היה ביום ששי, ברחתי לשמן. כאשר הגעתי לשם ראיתי כבר אוטובוס עם אנשים מוכן לעזוב את המפעל. נכנסתי לאוטובוס. הנהג ביקש ממני כסף. אמרתי רגע. התישבתי ליד בחור ואמרתי לו שאין לי כסף, שאני ברחתי ובקשתי ממנו לשלם עבורי. הבחור נגש אל הנהג ולחש לו שיקח אותי בלי כסף כי אני ברחתי. הנהג אמר לא נוסע בכלל הוא פוחד. אמרתי שמע חבר אתה תסע. את התמורה תקבל. אמרתי לבחור שלם בשבילי. הוא שלם ונסענו. בדרך היתה בקורת תעודות זהות. אני עשיתי את עצמי ישן. אמרו לו זה שמן. הוא ראה שכולם משמן ואז הרשה לנהג לנסוע הלאה. נכנסנו לחיפה. ירדתי מיד בבית מרקחת ראשון צלצלתי לסולל בונה. היה שם רק השומר. אמרתי לו זה מדבר הבחור שלקחתי אותו לפרוט את הכסף ובקשתי ממנו לומר לשמעון שיתקשר אתי לבית המרקחת. שמעון התקשר והגיע לבית המרקחת. קנה משהו ושלם עבור הטלפון שלי (לי לא היתה פרוטה). שמעון לקח אותי לבית הבראה באחוזה. היתה שם נקודת נוטרים. הוא קרא לסמל ואמר לו להשגיח עלי. לא היתה לי תעודת זהות ולכן לא יכלתי לנסוע לתל-אביב. היה שם איזה אוטובוס עם מעפילים וצרפו אותי אליהם. ברמת גן בקשתי לנהג לעצור ליד עילית כי אני צריך לרדת והסתלקתי.
שמואל טנקוס : מוצה סיפר על תפיסת ה"אטרטו". אני רק רוצה להשלים שאח"כ אנחנו טענו שהאנייה נתפשה מחוץ למים הטריטוריאליים ולכן דרשנו שישחררו אותה. היה בחיפה משפט. העורך דין שלנו היה יעקב שמשון שפירא והוא קרא לי בתור מומחה ימי שיסביר איפה האנייה נתפשה. במשפט הצלחנו להוכיח שהאנייה נתפשה מחוץ למים הטריטוריאליים והאנייה שוחררה. היא חזרה ליוון. אח"כ כשהגרמנים כבשו את יוון היא נתפשה. היא היתה במצב של תיקון דודים ולכן לא יכלה להסתלק בזמן. מאוחר יותר צוללת בריטית טבעה אותה בסודָה בֵי בכרתים.
מרדכי לישצינסקי מוסיף: אח"כ כשהיה בצי הבריטי פגש את האנייה בסודה בי. היא עבדה בשרות הצי הבריטי. הפגישה שלו עם קפטן מָנוֹס, שהיה אחד האחים בעלי האנייה, היתה נרגשת מאד.