בקשר לאנייה "אטרטו" אשר נתפשה ב- 1939 בהפלגתה השביעית. יצאנו מרומניה בשתי אניות, "אטרטו" ו"קולורדו". אני הייתי על האטרטו יחד עם יוסף אורבוך. על הקולורדו היה מאיר קלישר ועוד מישהו שאינני זוכר. התחלנו להתקרב לחופי הארץ. ראינו מרחוק איזה אוירון קל שעבר מעלינו. ידענו שזה לא טוב. חלק מהאנשים היו על הסיפון אבל לא יכולנו לעזור. החלטנו להוריד מיד את כל האנשים למטה ולהיות הרבה יותר זהירים והתקדמנו לאט לאט לחופי הארץ. היינו במרחק של בערך 200 מיל מחופי הארץ. ראינו איזה אור קטן מהבהב מרחוק. חשבנו שזו איזה ספינה או משהו. המשכנו להתקדם. האור הזה כנראה שהטעה אותנו. פתאם אלומת אור מפרוזקטור האירה עלינו. האנשים לא היו על הסיפון למרות שזה היה כבר יותר קרוב לחוף. האנייה באה מצד שמאל שלנו ונתנה לנו הוראה לעצור. אנחנו לא עצרנו אלא הגדלנו את המהירות ושינינו כוון למצרים. היינו באותו זמן מול שפיים אבל די רחוקים. התחילו לשאול אותנו לאן ומה אנחנו מובילים. הודענו פרות כי היו כמה פרות על הסיפון ששמשו לנו למאכל. בכל זאת לא האמינו לנו. אמרו לנו לעצור כי הם רוצים לערוך חיפוש. אנחנו השתמטנו ואז הם ירו שני פגזים מעל לאנייה. החלטנו שלא כדאי להתחכם אתם ועצרנו. אז עלו כמה קצינים. כנראה שהיו גם כמה מה- C.I.D. הודענו לכמה מהבחורים שיקבלו את הפיקוד. הטלנו על אחד שיהיה המקשר בינינו ובין המפקדים שיהיו. העלמנו את כל סימני ההכר שהיו לנו מהארץ והתערבנו בין המעפילים. הקצינים עלו על גשר הפיקוד והובילו את האנייה לחיפה. הקפטן שלנו אז שכב חולה על הגשר. זה היה מנוס. הוא היה חולה מאד בטחורים.
בנמל חיפה נקשרנו לרציף והתחילו לבוא אנשי הבולשת ולחקור אנשים, מי מוביל, איך מוביל, מי האחראים וכדומה. יחד עם זה הביאו מכוניות משא כדי להעלות את המזוודות ולהביא את העולים לבית-עולים.
אני החלטתי להסתלק. אמרתי ליוסף שאם אני אוכל אני אסתלק והתחלתי להוריד מזוודות מהאנייה אל המשאית. ברגע שהמשאית היתה מלאה, אמרתי לנהג שאני רוצה לנהוג. הוא אמר בשום אופן לא ואז אחד הפועלים שהיו במקום אמרתי לו להגיד לשמעון הכהן שאני רוצה להסתלק בתור נהג, שיתן הוראה. ההוראה ניתנה ואני הסתלקתי מהנמל בתור נהג על המשאית. באתי לסולל בונה, החלפתי קצת כסף זר שהיה לי. אז בא שמעון הכהן עם הקצין אבטיחי ואמרו לי חבר אתה צריך לחזור. ספרו את האנשים וחסר אחד. חזרתי לאנייה. העולים עמדו אז לקבל זריקות וגם אותי העמידו בתור. העלו אותנו על מכוניות ובמקום לבית עולים הביאו אותנו למחנה הסגר על יד שמן. כעבור שעה הגיעו אנשי הבולשת עם המלחים שהיו והם הצביעו ואז לקחו אותי לבולשת לחקירה. חוץ מאידיש לא ידעתי. עניתי באידיש על כל השאלות. הם ראו שלא יוציאו ממני שום דבר והביאו אותי חזרה לשם. הם הסתכלו על הנעלים וראו שהם מהארץ. הקצין הבריטי ראה את זה. בקיצור החזירו אותנו למחנה ההסגר. למחרת בבוקר אנשי הסוכנות מביאים את האוכל דרך השער ואמרו לי שעומדים להעביר את כל העולים חזרה לארץ המוצא ואותנו יקחו לחקירה, זה מה שאמר לי האחראי מטעם הסוכנות. אז קרה לי נס. על יד בית השימוש ישב בריטי וקרא את הג'רוזלם פוסט. טפסתי על הגדר לידו והלכתי בשקט ליד הגדר ונגשתי שם עד המקום שבו חלקו את האוכל ושאלתי את החברה איך מסתלקים. יום לפני זה היו צריכים להוציא את הדליים מבית השימוש ולשפוך אותם לים. אני התנדבתי. רציתי להכיר את השטח כי הוא היה חדש בשבילי. יצאתי עם הדליים והכרתי את המקום. ממקום חלוקת האוכל הסתלקתי לבית חרושת שמן. זה היה ביום ששי בשעה שתים.
כשהגעתי לשמן עמד שם האוטובוס האחרון שעומד לצאת. נכנסתי לאוטובוס ואמרתי לנהג שלם כי אין לי אף פרוטה. הנהג אמר תכף אשלם. אמרתי לו, שמע בחור אני מסתלק עכשיו מבית ההסגר, שלם בשבילי. הנהג אמר, אני לא נוסע. מכאן לכאן הוא לקח אותי.
בצ'ק פוסט היתה ביקורת ואיכשהו עברתי אותה בסדר כי כל הנוסעים היו עובדי שמן. ירדתי בחיפה. נכנסתי לבית-מרקחת וצלצלתי לסולל בונה. לא היה שם אף אחד חוץ מהשומר. כאשר הייתי בפעם הראשונה בסולל בונה אמר שמעון הכהן לשומר שיעזור לי אם אזדקק לעזרה. עכשיו אמרתי לשומר שאני אותו אדם ואני צריך את שמעון הכהן מיד. בקיצור הוא מצא אותו והוא בא, לקח אותי והביא אותי לאחוזה לאיזה נקודה של נוטרים ואמר להם שישגיחו עלי. כל אוטו משטרה שעבר אני עליתי על העץ למעלה, כך הסתלקתי.
.jpg?BannerID=31 "צרכנות")
