שנות ה 20 ו ה30

אברהם זכאי

דף ראשון

אברהם זכאי
27.01.1923 – 06.08.1989

נולד בירושלים לרחל לבית אהרונסון ולדויד זכאי – ז'וכוביצקי
נישא למרים לבית יששכרוב ביום 18.6.1950
ילדים: עמירם, ניצן, נירה
נכדים: שי, לי-טל, רותם, עדי, שחף, ענבל

קטעים מתוך הספר : "אברהם זכאי בן הארץ והים"; חיפה 2001
ילדותו ונערותו של אברהם היו קשורים לים, היות וביתם היה לא רחוק ממנו. בדומה לרבים מילדי תל- אביב, אברהם ואחיו יעקב בילו שעות פנאי רבות על שפת ימה של תל אביב. שניהם בנו "חסקות", סירות משוט ודגמים של מפרשיות, אותן ניסה אברהם להשיט בבריכות שבין הסלעים.

בהיותו בן עשר, הצטרף אברהם לתנועת "מחנות העולים".
עם סיום שמונה שנות לימוד בבית הספר העממי תל-נורדוי, עבר ללמוד בגימנסיה העברית "הרצליה", במגמה הריאלית חקלאית.
באותה תקופה נהגו הצעירים להצטרף לארגוני המחתרת.

בשנת 1936 אברהם הצטרף לארגון ה"הגנה", שם הושבע והוצב ליחידת קשר, מפקד
היחידה היה אהרון רמז.

בשנה זו הוקם נמל תל-אביב, הנמל העברי הראשון. בנמל עבדו חברים מהסקציה הימית של אגודת הספורט ה"פועל".בהשפעת סיפוריהם של החברים, הצטרף אברהם ושני חבריו מ"מחנות העולים", לסקציה הימית של ה"פועל".
המצטרפים הנוספים היו, גד קמפינסקי ויצחק אהרונוביץ-אייק. לימים מפקד אניית המעפילים "אקסודוס".
מאותו זמן היה לאברהם קשר קבוע עם ה"מוסד לעליה ב'"

מעדותו ודבריו של אברהם, ההצטרפות לסקציה הימית של ה"פועל", הייתה עבורו מעבר טבעי, מה'חסקה' לסירות המפרש.
חברי "מחנות העולים" לא ראו צעד זה בחיוב. אברהם וחבריו אייק וגד, עמדו בפני סילוק מהתנועה, היות ופנו לאפיק השונה לחלוטין מהמקובל בתנועה, אבל לאחר עמידה נחושה והסברים ארוכים לא סולקו.

בשלבים מאוחרים יותר, התנועה שלחה לסקציה הימית של ה"פועל", קבוצות חברים בני גילאים שונים, על מנת שיקבלו הכשרה ימית ויוכלו להצטרף לקיבוצים השוכנים לאורך חוף הים ולהשתלב שם בפעילות ימית.

"… מדריכים בסקציה הימית", כותב אברהם, "עסקו בהעפלה משנת 1934 ועד פרוץ מלחמת העולם השניה ב-1939. יואל ליפשיץ, מדריך בסקציה הימית, בנוסף להדרכתו המקצועית, נטע בנו את האהבה לים."

אברהם זכאי

דף שני

"… בתקופה זו, נפגשתי מספר פעמים עם דוב מגן-ברצ'יק ושמואל טנקוס, שלימים היה מפקד חיל-הים. שניהם הפליגו בסיפוריהם על פעולות שונות בהעפלה, עד פרוץ מלחמת העולם השניה. סיפורים אלה הטביעו בנו את חותמם והחדירו בי ובחבריי את האהבה לים. ריתקו אותנו סיפורי הצ'יזבטים, שהעניקו לנו את כוח ההתמדה ונטעו בנו את הרגשת השליחות."

"… באחד מלילות שבת, בראשון לחודש ספטמבר 1939", כפי שאברהם מספר, "בדרכי לצריף התנועה, ראיתי אנשים רצים וצועקים: 'הגיעה אניית מעפילים לחוף!!'
במקום ללכת לפעולה בתנועה, רצתי לחוף וראיתי את האנייה, שעלתה על שירטון. זו הייתה אניית המעפילים 'טייגר היל'עם כמה מאות פליטים על סיפונה. נכנסתי למים ועזרתי בהורדת האנשים מהסירות לחוף.

פתאום מצאנו את עצמנו מוקפים בשוטרים בריטיים. לשאלתם מאין אנחנו, עניתי, שאני מתל-אביב וגר בשכונת הפועלים. כמבחן, אם אכן תל-אביבי אני, נשאלתי על ידי הקצין הבריטי לשם הסרט המוצג בקולנוע 'מוגרבי'. לו נשאלתי על כך היום, ודאי לא הייתי זוכר. תשובתי סיפקה את הקצין והוא בעט באחורי ושלח אותי הביתה.

זו הייתה לי הפעם הראשונה שיישמתי הלכה למעשה את ההכשרה הימית, אותה קיבלתי ב"סקציה הימית של הפועל".

הפעולה של הורדת העולים באה בעקבות הסיפורים ששמענו מהמדריכים שלנו בסקציה בדבר אניות מעפילים שהגיעו לחופי הארץ."

כבר במסגרת פעילותו בסקציה הימית של ה"פועל", היה לאברהם קשר קבוע עם ה"מוסד לעליה ב".

אברהם סיים את לימודיו בגימנסיה העברית "הרצליה" ובאותה תקופה ,
בין 1940 ל-1942, אברהם נשלח לחיפה לקומונת המדריכים של תנועת "מחנות
העולים".

"… עבדנו לקיומנו. ובאמצעות חברת הבניה 'סולל בונה' קיבלנו עבודה. עסקנו
בעבודת ביצורים בבתי הזיקוק, עבדנו בסבלות, בעבודות שונות בנמל ועל שובר
הגלים. אבל, התמורה שקבלנו עבור העבודה, לא הספיקה לצורכי קיום.
קבלנו תוספת מצרכי אכל מקיבוץ יגור ולעיתים אף רעבנו ללחם. למזכירות התנועה היו מקורות כספיים מצומצמים ולאור מצב זה, נזקקנו לא פעם לעזרת ההורים, שגם מצבם לא היה משופר."

ב1941-רוב חברי תנועות הנוער של ארץ ישראל העובדת היו מאורגנים בפלוגות ה"פועל". באותה שנה, התמנה אברהם לחבר המזכירות הארצית של תנועת "מחנות העולים" בתל-אביב. במסגרת זו, הוא היה בין אלה, שיזמו ופעלו לצרף את חברי תנועת הנוער לארגון ה"הגנה".
אברהם היה חניך בקורס מפקדי כיתות של ה"הגנה", שהתקיים בשנת 1942 בקיבוץ רמת יוחנן. מפקד הקורס היה גרשון פרדקין ואילו יהושוע גלוברמן, מקיבוץ יגור, לקח חלק פעיל בהדרכה.

אברהם זכאי

דף שלישי

עם סיום קורס מפקדי המחלקות בסתיו 1942, אברהם פגש ליד בנין הוועד הפועל בתל-אביב את יצחק שדה. הלז הודיע לו, כי בינואר- 1943 עומד להתחיל קורס מפקדי סירות של הפלמ"ח והציע לו להצטרף לקורס. היות שאברהם כבר עסק בימאות, הוא נענה בשמחה להצעה. יצחק שדה קישר בין אברהם לבין יעקב סלומון, שהיה מפקד הקורס הראשון והשני.

בינואר 1943, התקיים בקיסריה קורס ראשון למפקדי סירות של הפלמ"ח. אברהם השתתף בקורס זה בתור חניך ויחד עם זאת היה מדריך ספורט ונבחר למזכיר הקורס. הקורס נימשך כעשרה שבועות והשתתפו בו 31 חניכים. גם בקורס השני למפקדי סירות, שהתקיים באפריל 1943, אברהם היה אחד המדריכים.
תמונה: מפליגים לקראת
"… בקורסים אלה השתתפו וותיקי הפלמ"ח, חברי הכשרות וחברי קיבוצים, שהתיישבו או אמורים היו להתיישב לאורך חוף הים. בין המדריכים היו, שמואל טנקוס, דוב מגן- ברצ'יק, מוקה לימון ואורי פלנצבוים, שהיו חברים ב"סקציה הימית של הפועל" .
תמונה : אימונים בים…
תכנית הקורס, בחלקה המעשי, כללה ימאות, השטת סירות, חתירה ונווט סירות מפרש. כמו כן, התכנית כללה שחייה, הכרת כלי שיט קטנים ותחזוקת ציוד ימי.
בחלקה העיוני, נלמדו חוקים בינלאומיים לשייט אניות, סימני דגלים ומטאורולוגיה.
בנוסף לאלה, הקורס הקנה ידע, הקשור לפיקוד אניות מעפילים וניהולן. במהלך האימונים הושם דגש מיוחד על ארגון המעפילים, הגשת עזרה אישית ועל הצורך החיוני בספירתם לפני עלייתם לסירות ואחרי הירידה מהן.
חלק מתכנית הקורס עברנו בסקציה הימית של ה"פועל"
בקורס זה החלה, למעשה, הפעילות הימית המאורגנת במסגרת הפלמ"ח.

על העזרה שהושטנו לעולים נכתב רבות בספרות ובשירה, כדברי המשורר נתן אלתרמן מתוך שירו 'נאום התשובה לרב חובל איטלקי' : 'הנושאים את עמם עלי שכם'…(הטור השביעי, מיום 15.1.1946).
ואכן, כדברי השיר, נשאנו אותם על גב, הושטנו להם יד והובלנו אותם לאורך חבל
תמונה: אימונים לקראת.
לשם כך, היינו זקוקים שצוותים מאומנים של אנשינו יאיישו את האניות ולא רק צוותים זרים, וזאת מתוך מגמה לשמור בקפידה על חיי-אדם. יש לציין, שכמעט ולא היו מקרי טביעה בזמן הורדת העולים מהספינות.
לדעתי, זה נבע מהרגשת האחריות שהוחדרה בנו הן ב"סקציה הימית של הפועל" והן עם תחילת הקורסים הראשונים בפלי"ם. את האחריות הזאת נטלנו על עצמנו."

עד להקמת המדינה, התקיימו תשעה קורסים למפקדי סירות. כל הקורסים היו במתכונת הקורס הראשון והשני שהתקיימו בקיסריה.
תמונה" אמונים בים

לאורך כל הזמן שבו התקיימו הקורסים למפקדי סירות, ה'מוסד לעליה ב' היה מעורב באופן פעיל בתקצוב הקורסים, בתכניות שלהם ובביצוען.

אברהם זכאי

דף רביעי

רוב האנשים שפעלו במסגרת ה'מוסד לעליה ב' לא היו אנשי-ים מקצועיים. לדעתי, אנשים אלה היו אידיאליסטים ופוליטיקאים, אנשים שהיו מעורים ב'העפלה'. הם היו אלה שהפעילו את הסקציות הימיות השונות ותמכו בקורסים השונים, כדי להקים מחזורים של אנשי-ים מקצועיים."

בשנת 1943, הפלמ"ח עבר משבר. באותו זמן לא הייתה פעילות בעלת אופי מבצעי. מנגד עמד הגיוס של אנשי הפלמ"ח לצבא הבריטי שלחם בנאצים וחברים שקלו בכובד ראש לעזוב את הפלמ"ח ולהתגייס לצבא.

משום היווצרות אקלים חדש ולאור הנסיבות, יגאל אלון הבין שיש להתחיל בסדרה של קורסים ימיים קצרים לפלוגות השונות של הפלמ"ח, על מנת לתת מענה לרצון העשייה של החברים ויחד עם זאת להכין צוותי חוף לקראת ההעפלה.

יגאל אלון פנה לאברהם זכאי והודיע לו שמטה הפלמ"ח החליט להתחיל בסדרת קורסים ימיים בני שבועיים בקיסריה, החל בחודש אוגוסט 1943.

"… כשיגאל אלון הודיע לי על החלטת מטה הפלמ"ח לקיים קורסים", מספר אברהם, "הוא אמר לי, שאורי פלנצבאום, חבר קיבוץ שדות-ים, מועמד לפקד עליהם. אבל, עדיין לא בטוח אם האסיפה הכללית של הקיבוץ תשחרר אותו. לדבריו של יגאל אלון, במידה ואורי לא ישוחרר, אני אהיה מועמד לפקד על הקורסים האלה.
נסענו מתל-יוסף לחדרה והתנהל בינינו שיח פוליטי. כאשר התברר ליגאל אלון, שאני איש מפא"י ואינני איש 'אחדות העבודה' כמוהו, הוא פסק: 'טוב, אז אורי יפקד על הקורס ואתה תחזור לפקד על המחלקה בתל-יוסף'."

בקיץ 1943 עם סיום קורס 2 למפקדי סירות, אברהם פיקד על מחלקה בפלוגה ב' של הפלמ"ח
בדצמבר 1943 אברהם סיים את תפקידו במחלקה זו ובראשית שנת 1944 הוקמה המחלקה הימית של הפלמ"ח.

מראשית ינואר 1944, אברהם התמנה למפקד המחלקה הימית. את יוצאי שני הקורסים של מפקדי הסירות ריכזו למחלקה ימית אחת, שהוקמה בקיבוץ שדות-ים. מחלקה זו הפכה למחלקת קבע במסגרת פלוגת המטה, הקמתה הייתה מעין הכרה בצורך לכלול מחלקה ימית במסגרת הפלמ"ח.

"…בקיץ שנה זו, גדל מספר האנשים במחלקה והצטרפו אליה בוגרי הקורס השלישי ובוגרי האגודות הימיות השונות, הסקציה הימית של ה"פועל", "זבולון" ועוד.
מספר מצומצם של חיילים יהודים, שערקו מהצבא הבריטי הצטרפו למחלקה הימית, ביניהם היו דן בן-אמוץ, מתניה אברמסון ושלמה יעקובסון. לכולנו היה ברור, שאנו צועדים לקראת מבצע ה'העפלה'.

המחלקה הימית היוותה מקור משיכה לפלמ"חניקים. הם ראו במחלקה הימית יחידה חשובה ופעילה, בנוסף לקסם הרומנטי שחסר ביחידות האחרות.

אברהם זכאי

דף חמישי

לאנשי הפלמ"ח לא היה קל להצטרף לפלי"ם, כי התקשו להשתחרר מה'הכשרות המגויסות', שבהן שרתו. הקושי נבע מכך, שאת זמנם הם חילקו בין אימונים לעבודה במשקים.

הוחלט שנמל חיפה יהיה הבסיס הראשון של המחלקה הימית, כי על האנשים 'להוציא לחם מהים'. כלומר, אנשי המחלקה יעבדו בנמל במסווה של פועלים רגילים וכך ירוויחו את לחמם. במקביל, יתאמנו בעבודה ימית מעשית, על מנת שיתאפשר להם לעלות על אניות. (פלי"ם 20)
ואכן, בראשית 1944 עלו הימאים הראשונים על ספינות סוחר ודיג. עבודה זו הייתה תחליף לעבודתם במשק.

יש לזכור, שהשליטה בנמל חיפה הייתה בידי הבריטים ורוב העובדים שם היו ערבים, שלא בדומה לנמל תל-אביב. על כן, עיקר מטרת עבודתנו בנמל, הייתה לשמור על האינטרסים היהודיים ולהגן על העובדים והרכוש היהודי בנמל.
הקבוצה שלנו, שמנתה כמה עשרות בחורים צעירים, היוותה תגבורת למיעוט העובדים היהודים שעבדו במקום. קבוצה זו שינתה את המאזן ונתנה הרגשת ביטחון לבחורים היהודים שעבדו שם.
בנמל עבדנו על סירות מנוע, בסוורות ובסבלות, כמו כן עבדנו בתיקונים במבדוק הבריטי. היו שעבדו כפועלים בחברת ה'עוגן' והיו שעבדו בשיפוץ ספינות מפרש בהדרכתו של ישראל לסקוב.

"… המחלקה היוותה קבוצת עבודה מגובשת, המסוגלת להציע לספינות הדיג, עובדים בעלי מקצוע. עצם עבודתנו בנמל אפשרה להכניס את האנשים שלנו לעבודה על כלי שייט.

להתארגנות הימית של המחלקה היו מספר מטרות: ריכוז כוחות ויצירת קרבה פיזית של אנשי מקצוע לים, כמו עלייה על ספינות דייג, על אניות משא ועל סירות מנוע. על ידי כך רצינו ליצור אפשרות 'לכבוש' את הדייג ואת הים.
בכל אלה ראינו גם מטרה לאומית וגם אמצעי כלכלי, בכך שהכנסנו את כספי הרווחים לקרן אימונים.

עם סיום העבודה של הצוותים בנמל חיפה, החלו ההכנות לפעילות מבצעית, על מנת להכין את התנאים הדרושים להורדת המעפילים-העולים.
השנים 1944-45 היו שנים, שבהן תוכננו ואותרו נקודות נחיתה לקבלת אניות מעפילים לאורך חופי הארץ. לשם כך, רובנו עברנו לקיסריה לצורך אימונים.

ההפלגות לאורך החוף, הכשירו את אנשי המחלקה הימית עם מבט לעתיד, במגמה לשלוח את האנשים שלנו לאירופה. אנשינו הגיעו לאירופה על מנת לארגן ולהכין את עליית המעפילים-ניצולי השואה.

"… משאת נפשו של כל אחד מאתנו הייתה, לעלות על אנייה וליישם את אשר רכשנו במהלך האימונים.

אברהם זכאי

דף שישי

מתוך הסתכלות ביטחונית לעתידו של מפעל ההעפלה, נוצר צורך לאמן ולהכשיר אנשי מקצוע בנוסף לתחום המבצעי ימי, גם בתחום המכונאות הימית.

ידענו, שאי אפשר יהיה להפקיד בידי קצינים ומלחים זרים את בטחון האניות, לכן
המגמה הייתה, בין היתר, שרק אנשים שלנו יהיו בצוות המלווים וכך יוכלו לפקוח עין על פעולות הצוות הזר.

כדי לממש מגמה זו, נפתח במאי 1944, קורס למכונאות ימית. הקורס התקיים בבית הספר המקצועי 'טיץ', בקיבוץ יגור ואילו הנושאים העיוניים נלמדו בבית הספר המקצועי 'בוסמת' בחיפה.

"… נשלפתי", נזכר אברהם, "מתוך הפעילות הימית המבצעית בקיסריה ונשלחתי לקורס מכונאות ימית. אני אישית נטיתי יותר לצד הפיקוד והימאות.
היות ושמעון קוך-אבידן היה מפקד הגדוד הרביעי של הפלמ"ח שהמחלקה הימית הייתה חלק ממנו, פניתי אליו ופרשתי בפניו את הנימוקים לכך, שאינני מעונין להשתתף בקורס המכונאות, אבידן קיבל בהבנה את דבריי, ובמאי 1944 התמניתי על ידו למפקד הקורס למכונאות ימית.
עקרונית היה צידוק בהכנת צוותי מכונאים, על אף שהמכונאים קבלו, תחילה, תפקידים של מלווים ומפקדים."

בראשית שנת 1945 התקיים קורס חובלים ראשון בבית הספר הימי בחיפה. בקורס זה השתתף אברהם עם עוד 15 חניכים.

קורס זה נמשך חמישה חודשים ובו עברנו תכנית עיונית ומעשית של חובלים. הקורס כלל לימודי אסטרונומיה, מטאורולוגיה, יסודות ניווט, בניין אוניות וניהולן.
התקיימו בו סיורים ואימונים לאורך החוף, כמו כן מיפוי חופים ומיפוי חופי נחיתה מכוון הים. היינו אמורים לערוך מתאר (סילואטות) של החופים ולקבוע מקומות עגינה לספינות .

מארגני הקורס, בשיתוף עם ה'מוסד לעליה ב' ומוסד הטכניון בחיפה, הקנו לנו ידע תיאורטי בהשטת ספינות, מטרות ה'העפלה' וכיצד להלך עם המעפילים ולייצג בפניהם את הארץ.
בקורס זה, בדומה לקורסים אחרים, הושם דגש לא רק על ההכנה המקצועית של הימאים, שהייתה אמורה להיות מקבילה לרמה המקצועית של קצין שני בצי הסוחר, אלא הדגישו גם את הערכים המוסריים על פיהם אמורים היינו לפעול, מתוך דבקות ברעיון שבשמו פעלנו. ערכים אלה שאימצנו, תרמו רבות למפעל ה'העפלה'."

לימים, אברהם השתתף בקורס חובלים נוסף, שהתקיים במסגרת חיל-הים, אותו אירגנו פאול שולמן ושמואל טנקוס. הקורס נימשך כחודשיים ובין הנושאים שנלמדו היו הנדסה ימית ותפעול אניות.

אברהם זכאי

דף שביעי

אברהם התמנה למפקדה הראשון של הפלוגה הימית בפלמ"ח. פלוגה זו שהוקמה באפריל 1945, הייתה פלוגה י' במסגרת הגדוד הרביעי ואברהם פיקד עליה עד יוני 1946.
באותו זמן אברהם פיקד גם על היחידה הימית שבנמל חיפה.
"… עם התמנותי למפקד הפלוגה, עברתי למטה הפלוגה בקיסריה והתחלתי מיד בהכנות לקראת קורס מפקדי סירות מספר 4.
את אליעזר טל מיניתי למדריך ראשי של קורס זה והוא היה אחד הפעילים בהכנתו.
מפקד הגדוד הרביעי היה יעקוב סלומון, סגנו היה דב צציס ומזכירת הגדוד הייתה חיה שטקלברג.

הפלוגה אויישה על ידי ספורטאים, שגוייסו מהסקציות הימיות של ה'פועל' ושל 'זבולון', אליהם הצטרף כל המחזור של בוגרי בית הספר הימי, שלא מכבר סיימו את אימוניהם ולימודיהם. בתחילה, הפלוגה מנתה כ- 45 איש ועם הזמן הלך וגדל מספר אנשיה.

"… אחת האפיזודות שחוויתי תוך כדי מילוי תפקידי כמפקד הפלוגה, התרחשה במהלך האימונים בנובמבר 1945.
היה זה יום חורף סוער. באותו זמן ריכזתי מחלקה של ימאים, כדי לצאת לאימונים. בגדים מיוחדים שיתאימו לשהייה ארוכה במים ובסערה לא היו לנו. לחלק מאתנו היו רק בגדי-ים ולחלק היה גם סוודר.

כשיצאנו לאמון ביקשתי להסתדר בשלשות ולהתפקד. שמעתי מעין רטינה נזרקת לעברי: 'מה, אתה מעמיד אותנו להתפקד'?!
עמדתי על שלי, וכולנו התפקדנו לפני כניסתנו לים.

אחת הסירות נזרקה לסלעים והתהפכה על פניה. על אף הגלים, אפשר היה להגיע לסלע הדרומי כמעט ללא שחייה.
עלינו על הסלע, במטרה להפוך את הסירה ולהמתין לגלים שיציפו את הסלע, וכך נוכל להוריד את הסירה לים.

הסירה הייתה כבדה ושקלה כשנים וחצי טון. למדנו את מחזוריות הגלים שבאו ונסוגו במקצב מסויים. ראינו שהגלים באים במחזוריות של שמונה. הרעיון היה שבין מחזור גלים אחד לבין מחזור שני נוכל לנצל את מרווח הזמן כדי להפוך את הסירה ולייצב אותה.

עמדנו כשלושים איש ליד דופן הסירה וחיכינו לתקופת ההפוגה של הגלים. התחלנו להפוך את הסירה וכשהסירה התייצבה על רוחבה, בא גל בודד, שחרג ממחזוריות הגלים ושוב הפך את הסירה על פניה.

מצאתי את עצמי בתוך המים. ניסיתי להתרומם, אך לשווא. הרגשתי שדופן הסירה מונח עלי וכשניסיתי להשתחרר ולדחוף את הסירה מעלי, נקעתי את עצם הבריח.
במצבי זה, לא הצלחתי להוציא את הראש מהמים.

אברהם זכאי

דף שמיני

כל זה נמשך שניות אחדות בלבד. במהלך השניות הללו הבנתי בהבזק, אולי בפעם הראשונה בחיי, את אשר קראתי בספרים, שלפני המוות אתה רואה את החיים, כאילו בסרט נע, חולפים לנגד עיניך. אבל דבר אחד לא הבנתי, כיצד יודעים שרואים את החיים.
וכך שכבתי בתוך המים ללא יכולת להתרומם ומחשבה עברה במוחי, 'כל כך צעיר וכך למות…' ואכן ראיתי את חיי עוברים מול עיני כבסרט נע והבנתי את משמעות הדברים.

(One)החברים שלא היו לכודים מתחת לסירה, שיחררו אותי. כשיצאנו מהמים פניתי לאותו בחור שכעס ורטן על כך שהוריתי להתפקד ואמרתי לו לספור ולברר, אם כולם נמצאים על החוף. ואז שמעתי מישהו אומר: 'עכשיו אני מבין את הוראת ההתפקדות'.

(Two)לאירוע זה קראנו 'ליל הפומפיות' וזאת משום שהחלקנו על הסלעים החדים, מלאים בזיזי צדפים ואחורינו נראו משופשפים ואדומים, כאילו השתפשפו האחוריים על גבי פומפיות.

עקב פציעתי, בקושי הגעתי לחוף. כאן נטלתי חלק יחד עם אנשי הפלוגה במעין מחזה טרגי-קומי.
היה עלינו להסתדר בשורה עם ישבנינו החשופים, ולאפשר לאחיות לחטא לנו את האחוריים. עמדנו שם, צחקנו מעצם המעמד וגם מהכאב.

למעשה, ערב זה היה ערב כינוס הפלוגה. לכבודו ולכבוד ערבים דומים מעין אלה, נכתבו שירים רבים על-ידי משוררי התקופה, כמו נתן אלתרמן, שלעיתים קרובות הצטרף אלינו וכתב את שיריו הנודעים. הרחיבו את היריעה המשוררים חיים גורי וחיים חפר – משוררי הפלמ"ח."

"… בגלל שימת דגש על הכנת אנשים לקראת ספינות המעפילים שבדרך", מציין אברהם, "מפקד הגדוד וסגנו קיימו קשר שוטף עם הפלוגה הימית. כמו כן הגיעו לביקור-תדרוך יצחק שדה, אנשי ה'מוסד לעליה ב' וחברי הפלמ"ח."

בפלי"ם קמה יחידת חבלה ימית, שמטרתה הייתה, בין היתר, לפגוע באניות משחית בריטיות ולמנוע מסירות המשטרה הימית לחפש ולגלות אניות מעפילים. יחידה זו פעלה בתקופת ההעפלה ועד להקמת המדינה.
מפקד היחידה היה יוחאי בן-נון והשתייכו לה שאול אהרונוב, איזי רבינוביץ'-רהב, משה ליפסון -נחשון יוסל'ה דרור, גרשון קרלינסקי (אגמון) יוסקה רומנובסקי-רום ואחרים. בשלבים מאוחרים יותר הצטרף אליהם יהושוע רביד 'אוסי'.

באוגוסט 1945 יצאו ימאי הפלמ"ח הראשונים מעבר לים, להביא את שלשת ספינות המעפילים הראשונות לארץ ישראל.
"… ואכן בסוף אוגוסט 1945 נודע, שספינת העולים הראשונה, שלמעשה הייתה סירת דייגים בשם 'דלין' ושהפליגה מאיטליה, עומדת להגיע ארצה.

בשנת 1946 אברהם הגיע לאיטליה במסגרת " עליה ב' ".
תפקידו הראשון היה: פיקוד על מחנה א' במג'נטה, מינוי שאותו קבל מידי יהודה ארזי, אותו מילא עד דצמבר 1946.
בדצמבר 1946 אברהם ניקרה ללה-ספציה שבאיטליה,שם מינה אותו יהודה ארזי אחראי להסבת כלי שיט והפיכתםלאוניות מעפילים.

אלטמן אהרון

בשנת 1941 פנה אלי שמוליק טנקוס במסגרת העבודה שלי בנמל ושאל אם אני מוכן להתגייס לצי הבריטי. באותו זמן היו כמה אנשים ששרתו בצי הבריטי. נקרא לזה כאזרחים. הם לא היו חיילים עם מספר וגם המשכורת לא קבלו בתור חיילים. עניתי שבמידה ואפשר יהיה להתגייס לצי הבריטי ממש עם כל הזכויות כמו כל חייל אחר, אני אהיה מוכן ללכת. עבר כמה זמן ושוב תפש אותי שמוליק ואמר אהרון מגייסים לצי הבריטי. אמרתי קדימה. באותו מעמד גם תפשתי את חיים ברז. מה צריך לעשות. צריך להיות מחר ב- 11 בבקר בחיפה לבחינות. ישבתי עם חיים על האופנוע שלי ונסענו לחיפה. הבחינות היו במוסך של הטכניון בהדר הכרמל. פגשנו שם שני בחורים מהפועל חיפה: אורי ליפמן והשני טוביה כצנלסון ששניהם למדו בטכניון. ישב שם קצין אנגלי ואורי ליפמן. היה האחראי שמה והוא ככה הסתכל עלינו, חברה באו מתל-אביב לתפוש לנו את המקומות. אנחנו נגשנו לבחינה. הדבר הראשון שהיה לעשות עמד שמה מנוע שהורידו ממנו את הטַיִימִינְג. הסתכלתי על המנוע וחייכתי לעצמי. זה היה מנוע שהוציאו מסירת מנוע של עוגן שעבדתי עליה. הכרתי את המנוע הזה טוב מאד. הרכבתי את השרשרת והרכבתי את הטיימינג ונגשתי לקצין ואמרתי לו שזה גמור. אז הוא אמר לאורי תיגש ותראה אם זה נכון. הוא ניגש ונדהם. לא יתכן כל כך מהר. הוא הוריד עוד פעם את השרשרת ואמר אני רוצה לראות איך אתה עושה. עשיתי כמובן עוד פעם והוא נשאר נדהם. אח"כ שאל אותי עוד כמה שאלות במכונאות. גם חיים היה בעל מקצוע טוב ועבר את הבחינה בסדר. התקבלנו לצי הבריטי. כאן חסר לי איזה קטע קטן, אינני זוכר כמה זמן עבר. באנו לחיפה. התגייסנו מה שנקרא ולא היה למו מקום לישון. אנחנו חיילים והצבא צריך לדאוג לנו למקום לישון. אין עם מי לדבר. אין נציגים שלנו וגם הברטים עוד לא ידעו בדיוק איך לאכול את העסק הזה. קבלנו מספר שהמספר היה אנגלי שאח"כ הפכו את זה ל- H.M.X. ה- X הוא הקובע בסוף. חתמנו על חוזה. על החוזה היה כתוב שאנחנו מקבלים דרגה ובאנגלית כתוב As from day after entry ז"א אתה מקבל דרגה של קצין זוטר מהיום הראשון שלאחר כניסתך לצי. כאשר חלקו לנו את הסמלים השונים הקשורים בתלבושת נתנו לנו את הסמלים של Leading Seaman, העוגן האדום שהיה אז. אז אמרנו מה בשביל יום אחד צריך לקבל את זה ולמחרת נבוא ונחליף עוד פעם את הדרגה. לא ידעו מה לענות לנו. אחרי כמעט מרד בתוך המחסן בנמל ניגש הקצין הזה ובעזרתו איך שהוא שיכנו אותנו בפרק הוטל. כמה זמן היינו אצל החברה מהקוסט-גרד. אחרי כמה זמן באו ואמרו לנו אתם עוברים למלון ואתם אוכלים שמה למטה במלון בעיר. אכלנו ב- Rainbow Bar והעסק בכללו היה מסודר. התחילו להתגייס עוד כמה חברים וההמלצות היו הכל דרך הפועל. כל האנשים שבאו להתקבל אם לא היתה להם גושפנקא של הפועל הסוכנות לא המליצה או איך שזה הלך שמה במוסדות. לא רצו לקבל אנשים לא נאמנים, בוא נקרא לזה ככה. היה שם צ'יף אחד שקראו לו

המשך

צ'יף גלזר. התברר אח"כ שהוא יהודי והוא עזר בעסק הזה והוא אמר מה שאתם אומרים שהוא בעל מקצוע אני מקבל את זה בתור בעל מקצוע וככה קבלנו מכונאים ונהגים וכל מיני בעלי מקצוע. הם היו חברי "הפועל" וזה היה העקר והם התקבלו. יום אחד נשבר לנו העסק הזה עם האוכל והלינה, ללכת לחפש מקום לישון. נסענו לתל-אביב ובאנו לבר-כוכבא מאירוביץ ואמרנו לו שמשהו איננו דופק כאן, מסדרים אותנו באיזה מקום. לפי החוזה ולפי ההבטחות מגיע לנו לינה ותלבושת ואוכל. הכל כמו חיילים ופה באיזה שהוא מקום לא מתנהגים אתנו בצורה זאת. העסק נעשה קצת יותר חריף. הוא ניסה להתנער מזה. אנחנו לא אחראים, אנחנו לא אשמים. אני לא זוכר בדיוק מה היה או שהפכנו שולחן או שנשבר שולחן. משהו היה שם. באמת אינני זוכר בדיוק מה היה. העיקר אנחנו חוזרים לחיפה וסדרו מקומות בפרק הוטל,כך שהחברה שבאו אח"כ באו ישר לפרק הוטל. אחרי פרק הוטל עברנו ל- H.M.S מורטה, המחנה שהיה ברחוב אלנבי. אחרי המכונאים התחילו לבוא גם ימאים. בתחילה זה היו חברי הפועל ואח"כ צרפו את חברי יתר הפלוגות הימיות. אח"כ הצי עצמו התחיל לקבל מחוץ לידיים של המוסדות. אז באו כבר אנשים ממקומות ומקורות שונים. אינני קורא לזה פרוטקציה. אני מוכן לקבל שרצו שילכו אנשים שבאיזה מקום שהוא יש עליהם שליטה מפני שכנראה שכבר אז היתה מחשבה שאי פעם נצטרך לזה.
עצם העבודה של המכונאים בנמל חיפה היתה על שולת מוקשים. הרכיבו עליהם אז את המתקנים נגד מוקשים מגנטיים והרכיבו להם מנועים של 500 כח סוס על הסיפונים. ידידינו הבריטים לא היו כל כך להוטים לצאת לים. את המנועים צריך היה להניע עם סוללות ואז לא פעם קרה שכאשר בבקר היו צריכים לצאת לים לא היו מצברים. פעם אחרת אין אויר ואי אפשר להניע את המנוע. אחד הקצינים ראה אותנו ואמר לנו: תראו חברה מה ניתן לעשות שם. עלינו על הספינה, אני, חיים ברז, חיים קרביץ ואחרים. את זה של החשמל הסברנו לחשמלאים של הספינה איך אפשר להניע באמצעות חשמל של הרדיו. גם על הנעת המנוע ללא אויר התגברנו ע"י כמה חברה שמשכו בידיים.
עבודה שניה: הגיעה לשם צוללת צרפתית. עלינו על הצוללת ועשינו שם טיפול. כאשר הצוללת יצאה לניסויים לא לקחו אותנו. היינו עדין כאילו גוף זר. כששמענו שלא לוקחים אותנו אז גם הצוללת לא הפליגה עד שהסכימו לקחת אותנו. אח"כ התגייסו שניים או ארבעה חברה ישר לצוללות.
אח"כ יום אחד אספו אותנו ואמרו לנו שצריכות להגיע ספינות טורפדו והעבירו אותנו קורס מסוים לקראת בואן. לבסוף, מתוך 12 ספינות שהיו צריכות להגיע הגיעו רק 2. הספינות היו צריכות להגיע מקפריסין. מה התברר? למנועים האלה היה סופרצ'רג'ר שהיה נכנס לפעולה עם 800 סיבובים של המנוע. במתקן הזה היתה משקולת שבגלל העובדה שהוא לא היה מכוון כראוי המשקולת פרצה, שברה את דופן הספינה וכך טבעו שם 10 ספינות. הכשלון היה גדול. עוד

המשך

בלילה עלינו על שתי הספינות שהגיעו וצריך לעשות את הכוונים והיה ברור כבר שזו הבעיה העקרית במנוע הזה. היו שם שני מנועים קדימה ומנוע אחד עמד הפוך. לגשת למנוע זה לא היה נוח וגם לא רואים מה עושים. מה עושים? הלכנו לרכבת ושם היו מראות. הורידו ראי כזה, שמו בין המנוע ובין הדופן בירכתיים ואז אפשר היה לראות מה עושים. כשבאנו לאנגלי ואמרנו לו שהוא יכול להפליג הוא טען שזה לא יכול להיות אבל לבסוף השתכנע. הבסיס של הצי עוד לא היה כל כך מאורגן. טפלנו שם ברכב, מנופים וכו'.
בספטמבר אני עזבתי את חיפה ועברתי למצרים. הייתי עם ג'ו נוביק ועם פאול קירשנר איזה בחור אוסטרי שבאו יותר מאוחר כבר לא במסגרת הפועל, מה שקראתי בתחילה. אנחנו היינו צריכים להגיע לבסיס ספינות הטורפדו במלטה. נסעו ברכבת למצרים ומשם היו צריכים לשלח אותנו הלאה. הגענו למצרים לבית האדמירליות מסרנו את הניירות שלנו. לא היה ברור להם שם משהו ולא ידעו מה לעשות אתנו. אצלם פלסטינאים עוד היה משהו חדש, יהודים בצי הכל נראה להם מוזר. התגלגלנו שם במחנה 4-5 ימים ולא ידעו מה לעשות איתנו. ראשי התיבות של ספינת טורפדו באנגלית זה M.T.B (Motor Torpedo Boat). באיזה שהוא מקום נעלם ה- B ונשאר רק M.T ו- M.T. זו תחבורה מוטורית (Motor Transport). ואז הגענו שם ל- H.M.S פיניקס בפאיד. שם קבלו אותנו יפה מאד. זה היה מחנה שפעלו עם האוירונים של הצי וקלט גם ניצולי אניות. בבקר אנחנו צריכים להתייצב במשרד. במשרד התחיל הסיפור מחדש, פלסטינאים, שואלים יהודים. למזלנו מפקד המחנה היה בשירות של מלחמת העולם הראשונה ודיבר קצת רוסית והתחיל לדבר עם ג'ו נוביק. איך שהוא השתלבנו בבית המלאכה של הרכב, המנופים וכך הלאה. אני חושב שאם אספר יותר מזה יהפך לסיפור יותר אישי.

הקלטת אהרון אלטמן

לא יעזור שום דבר צריך לחזור קצת חזרה ללפני נמל תל-אביב. בסוף 33 בתחילת 34 בנוער העובד שהייתי חבר גם שם באו ואמרו שצריך לכבוש שני מקומות עבודה בארץ אחד זה הרכבת והשני הנמל. שני מקומות שכמעט ולא עבדו בהם יהודים. אני הצטרפתי לגרעין שהלך לקרית חיים. הגרעין שהיה למעשה אח"כ שדות ים. ישבנו בקרית חיים והתחלנו לעבוד בנמל חיפה. כשבאתי לנמל חיפה בסוף 34-35 כבר היה שם קואופרטיב עגן שאני התחלתי לעבוד שם בעבודות ימיות. הגרעין הזה מכל מיני סיבות לא החזיק מעמד והתפזר. חלק מהאנשים חזרו העירה וחלק הלכו להכשרה לקיבוצים אחרים ביניהם הייתי אני ובתור חבר הפועל אמרו לי שכדאי ללכת על יד הכנרת לקיבוץ הנקרא גשר ובגשר הולכים לגרעין חדש לדלהמיה. זה קרוב לים ואולי שמה נעשה משהו. הלכתי לדלהמיה שזה עכשיו אשדות יעקב. בשנת 1936 קבלתי מכתב מאבא שלי והוא כותב לי שאני עבדתי בים ובתל-אביב עושים נמל. למה לא תחזור לתל-אביב, תעבוד בנמל ותעזור פה. הרמתי את הרגלים וחזרתי לתל-אביב. אני בא לתל-אביב ורוצה להתחיל לעבוד בנמל ופה מתחיל סיפור של פוליטיקה של זבולון, הפועל, מועצת פועלי תל-אביב. איך נכנסים כאן לעבודה. צריך פרוטקציה. לא הייתי מומחה גדול, לא הייתי ימאי מהטובים ביותר אבל בכל אופן עבדתי בים. באתי לפודולי וליזראעל איתן שהיו מנהלי העבודה מטעם אוצר מפעלי ים. שם לא הצלחתי. באתי להפועל לעמירם ולעוד אחרים. אין מקום. לעבוד על סירת המנוע זה היה העילית שבעילית. אינני זוכר איך זה קרה. אני זוכר שהביאו מחיפה סירת מנוע ה"ברוק". כל בוקר היינו באים לנמל ועומדים בתור כמו החורנים בנמל חיפה. אם היו צריכים פועלים היו לוקחים מתור זה ואם לא היתה עבודה היו הולכים לירקון. יום אחד תפשו אותי ואמרו לי לך לשם המכונאי לא הגיע תעלה על הסירה ההיא ותהיה מכונאי. בסדר אני עולה לסירה הזאת שאותה הכרתי מחיפה ועולה פודולי וקדימה. נוסעים לאנייה לשמה וחזרה איזה שעה שלמה. חזרנו חזרה ונקשרנו למזח. לאחר שנקשרנו הוא הסתכל פנימה וראה אותי שם. הוא שאל מה המכונאי לא בא. אינני זוכר מי היה המכונאי שם אבל הוא היה מהפועל ושלחו אחר מהפועל. יכול להיות שהמכונאי של הסירה היה יעקב ורדי. אני לא זוכר.
לאט לאט קבלנו קביעות והתחלנו לעבוד. הנמל התפתח, קנו עוד סירות, הביאו מחוץ לארץ. היו צריכים גם עבודה והחליטו לקבל נערים ואז שוב התחיל המפתח המפלגתי של האגודות הימיות. אם מקבלים אחד מהפועל צריך לקבל גם אחד מזבולון. ככה נכנסו וקבלו גם מהקיבוצים אבל כדי שיוכלו להתקבל היו צריכים להכנס לפלוגה הימית. הפלוגה הימית היתה מעין תעודת יושר והתאמה לעבוד.

הקלטת אהרון אלטמן המשך

אלטמן אהרון (שמכירים אותו בתור ארהלה היֶקֶה)

הספינה ארלוזרוב יצאה לטיול באוגוסט 1939. לפני שנספר על ההפלגה לא צריך לשכוח את הסיפור של הספינה עצמה. תיכף מההתחלה היתה מלחמה בין הפועל תל-אביב והפועל חיפה. היות והספינה צריכה מים עמוקים היא עמדה בחיפה, אז הסקציה בחיפה אמרה זה שייך כולו לנו ותל-אביב אמרה שזה שייך לנו. הספינה שהורדה בחיפה מהאנייה יצאה מגרמניה מצויידת כמו יכטה של איזה גרמני עם מפות, סכום, כלי מטבח, עם חלקי חילוף למנוע וכו'. באיזו צורה יצא שאני הייתי הבוסן על הספינה הזאת. כשעליתי על הספינה בחיפה היא היתה כמו אחרי ביקור תרמיטים. כבר לא היה לא כלי מטבח, לא סכום, לא מפרשים ולא שום דבר. משערים שהחברה של עוגן התלבשו על העסק. כל הענין היה טיול ימי ואין לו קשר עם מעפילים או איים. לפני שהרכיבו את הצוות לספינה התחילו להכין לה מפרשים. הלכנו בתל-אביב ואך ורק בתל-אביב לפרומין עילית וליבר ואס והזמנו גלטס שיהיה לנו בספינה והלואי ולכל ילד ישראלי אוכל כזה. ברור שלא היה לנו בשר וזו גם לא היתה המטרה. היו קונסרבים ודברים יבשים. עלי להזכיר גם את פלוטניצקי שתרם. בספינה היה ארון שהיה מיועד למברשות. הדלת של הארון הזה לא נסגרה המנעול לא עבד כמו עוד דברים שהיו בספינה ולא עבדו. בארון הזה תלינו את כל הנקניקים וכל הדברים הטובים. לכל החברה היו סכינים. עכשו בכל פעם שבספינה היתה מקבלת נטיה לצד זה הדלת היתה נפתחת וכל הנקניקים בלטו החוצה, אז כל מי שעבר עם הסכין יִשֵר ויכלת לראות כל פעם בנקניקים כל מיני קונוסים. נסעה איתנו גם חברה. היו פרובלמות שלא היינו מודעים לזה. היה בית שימוש בתוך הספינה עם משאבה ששאבה את הלכלוך החוצה. לא הצלחנו לסדר את כל העסק הזה. הוחלט שלא משתמשים בבית השימוש הזה. קבענו שכל מי שצריך משהו מכריזים על עוצר בספינה ועושים את צרכים מעבר לדופן.
יצאנו מנמל חיפה בשעה טובה מצוידים טוב. לכלם היו תלבושות, מכנסים לבנות והחולצה של הפועל, הבטלדרס עם הסמל. לחוה היתה שמלה והפלגנו לפמגוסטה. הגענו לשם ללא בעיות מיוחדות. בקרנו, טיילנו, הלכנו לקולנוע ושם אני לפחות בפעם הראשונה עשיתי הכרה עם היין הקפריסאי קמנדריה. מה שהפליא אותנו היה ששם הגישו אוכל בזמן ההצגה. הכסאות היו רחוקים אחד מהשני ומהגב של הכסא ממול התקפל שולחן עליו היו מגישים את האוכל. זה היה דבר יוצא מהכלל.
למחרת החלטנו לעשות טיול עם אופניים. שכרנו אופניים והחלטנו לנסוע לניקוסיה. אנחנו נוסעים וכל מי שנוסע מולנו עושה לנו עם הידיים. לא ידענו שבקפריסין נוסעים מצד שמאל עד שלבסוף התברר לנו שאנחנו נוסעים לא בסדר.
יצאנו עם הספינה מפמגוסטה והמשכנו ללימסול. כאשר נכנסנו לתוך המפרץ של לימסול עברה נושאת מטוסים בריטית. אנחנו הנפנו דגל בריטי. קבלנו את כל הכבוד. הצדיעו לנו עם הדגל

הקלטת אהרון אלטמן המשך

ואנחנו הצדענו עם כל הצרמוניה. נכנסנו וזרקנו עוגן. מנושאת המטוסים הרכיבו סירת מנוע ובא לבקר אותנו קצין וקבלנו אותו והוא התפלא שיהודים מפלשתינה נוסעים עם ספינה. הוא בכלל לא ידע מדבר כזה.
אנחנו עומדים בנמל, פתאום סיפור. הם הגיעו. מי הגיע. הבנות הגיעו. שם היו מביאים לספינות העוגנות כל מיני מצרכים בסירות. אז החליט מי שהחליט שצריך להביא גם בנות. כמובן ששום דבר לא יצא מזה.
מכאן המשכנו לכוון רודוס. זה שטח של ים פתוח. הצטיידנו בקפריסין בדלק ומצרכים. בספינה היה ספר אחד. היו כמה מפות. הספר היה בגרמנית שהצליחו למצוא אותו בחיפה. הספר היה ספר חופאות שנתן כל מיני אינפורמציה על מקומות שונים. היות ואני הייתי היִקֵה בספינה נעשיתי אני המומחה לימאות. ספר זה הוא ספר עזר חשוב למפליגים בים והוא עוזר הרבה בהתמצאות ובנתונים על חופים, מפרצים, נמלים וכו' אני הייתי מקריא לישראל לסקוב הקפטן מתוך הספר הזה. לא תמיד הוא השתמש במידע הנתון בספר. אני אומר את זה בקשר לדברים שאומר אח"כ.
אנחנו באים לרודוס. מכניסים אותנו עם פילוט. אני למרות שאינני מדבר איטלקית הסברתי לפילוט שיש קיל, היינו השדרית של הספינה עמוקה מאד, כ- 3.5 מטר ושהוא יקשור אותנו במקום עם עומק מספיק. הוא אמר זה בסדר, בסדר. נקשרנו כך שהחרטום פנה קדימה ושם זרקנו עוגן ועם הירכתיים היינו צריכים להקשר לרציף. אני הייתי בחרטום והפילוט וכן ישראל לסקוב אמרו לי כל הזמן לתת רפיון בשרשרת של העגן כדי לאפשר לירכתיים להתקרב לרציף. אני חששתי שליד הרציף אין מספיק עומק אבל היות והפילוט ורב החובל אומרים לי לשחרר שרשרת, אני שחררתי. אנחנו התישבנו ליד הרציף. התקשרנו לרציף מול המגדלור. כאשר הפילוט ירד נתנו חופש בירכתיים ולקחנו קצת בחרטום בסדר. המכה לא היתה חזקה. הדבר הראשון שהתרשמנו ממנו היה מחיל איטלקי שהלך ליד המגדלור למעלה הלוך וחזור ואצלם היו הרובים האיטלקיים הקצרים, הקרבינות. התרשמנו מאד מצעידתו של אותו חיל. אח"כ ראינו שהיד שלו עקומה. ולכן הוא נראה צועד עם הרובה במצב ניצב. עשינו שמה כמה טיולים. לעמק הפרפרים, טיילנו בשוק ובקרנו בחלק של היהודים. באופרה שהזכירו הלכנו כולנו בתלבושות וקנו כרטיסים הכי טובים. לא נתנו לנו להכנס כי אמרו שאנחנו איננו לבושים כראוי. איך שהוא הסתדר העסק שנכנסנו לאופרה אבל ישבנו למעלה ביציע ונכנסנו לא בשער הראשי אלא כפי שנהוג בחו"ל שהסטודנטים והמסכנים יושבים למעלה. עשו לנו טובה ונתנו לנו לשבת שם.
היה לנו בחור אחד שקראו לו שאול לקר. היו בעיות של מסטיק וסיגריות. היו לנו סיגריות בהקצבה כמו בקיבוץ. כל אחד קיבל סיגריות. מי שלא עשן הפסיד. הוחלט בהזדמנות הראשונה לקנות מסטיק בשביל אלה שלא מעשנים. חפשנו מסטיק ברודוס ולא מצאנו. קנינו אקס-לקס.

הקלטת אהרון אלטמן המשך

אמרנו שזהו המסטיק ואתה שאול לקר היית ואין הרבה מסטיק תקבל אחד בבקר ואחד בערב. שמנו את האקס-לקס בארגז של העזרה הראשונה. הוא קיבל לפי ההקצבה ואחד על החשבון ובערב יצאנו לטייל. כשקיבל את המסטיק אמר שהמסטיק האיטלקי איננו שווה שום דבר. כמו שאנחנו מטיילים האקס-לקס התחיל להשפיע. מה לעשות. היתה שם חומה, אז שאול הגדול הרים אותו מעל לחומה. היתה שם גינה. אמרנו לו תלך שם בגינה ותסתדר. הערב עבר בסדר אבל למחרת טיילנו באותו מקום. התברר שזה היה בית קברות. אמרנו לו אוי ואבוי, אילו תפשו אותך אתמול.
עזבנו את רודוס בכוון לפיראוס. נתקלנו שם ברוחות ובסערות. לדאבוננו יצא שבספינה היו רק 5 חברה שהרגישו טוב כך שהקפטן החליט שאנחנו נפליג ביום ובלילה. נשתדל להסתתר באיזהשהו מקום כדי לתת לחברה אפשרות לנוח. היות והיו רוחות חזקות הורדנו את הדגל האנגלי מדי פעם כדי שלא יקרע. לכן הפלגנו בדרך ללא דגלים ואז נתקלנו עם הספינה שהוזכרה כבר. כשראינו את הספינה מתקרבת כמו ספינת דיג לא שמנו לב לזה עד שהם התחילו לעשות כל מיני סימנים ואז הרמנו את הדגל. הם נסעו בלי דגל ואם אנחנו פתאם הרמנו דגל אנחנו חשודים. דרשו מאתנו לנסוע אחריהם והכניסו אותנו לאי הזה. היה שם מפרץ מעין אגם ואמרו לנו לזרוק את העגן באמצע המפרץ ובאו מהחוף והורידו את הקפטן. זה היה באי סטמפליה. לא הרשו לאף אחד לרדת ולפני שעזבו את הספינה אמרו לי שאסור לאף אחד לצלם. על האי הזה לא ראית שום דבר מסביב. למרות האסור צלמנו סתם ככה ללא שום כוונות. מדי פעם אמרו לנו מטעם השלטונות במקום היום אסור לכם להפליג, הים סוער, מחר איזה תרוץ אחר וכו'. לבסוף הפלגנו ועכשו כדי לא לשכוח ב- 1939 כאשר התחילה מלחמת העולם השניה והצי הבריטי ביקש שלמי שיש תמונות מחופי אויב להמציא אותן לצי בנמל חיפה, לקחתי מכל החברה את התמונות- יש לזכור שהפלגה זו היתה ממש לפני פרוץ המלחמה- נסעתי עם התמונות לנמל חיפה. הביאו אותי לאיזה קצין אחד, נתתי לו את התמונות וספרתי לו את הסיפור. הוא הודה לי מאד. הוא גם כן לא ידע בדיוק מה זה. אח"כ ב- 1942 כאשר התגייסתי לצי הבריטי, הלכתי לשאול מה קרה עם התמונות האלה וניגשתי שם קצין אחד שאמר לי שהתמונות האלה עזרו הרבה לצי. התברר ששם היה הבסיס של הצוללות של האיטלקים.
מהעז שבשלנו ואכלנו נשאר הראש שהחלטנו לשים אותו בקצה מוט החרטום ושמנו אותו בספינה באיזה מקום. אחרי כמה ימים התחיל סרחון הספינה. התברר ששכחנו כולנו מהראש אשר התחיל להסריח. כמובן שזרקנו את הראש. באחד המקומות האלה ירדנו להתרחץ בים ולידידנו שאול הגדול נכנס קוץ של קיפוד מתחת לצפורן. להוציא אי אפשר היה כי עם כל נסיון להוציא את הקוץ הוא נשבר והחלק מתחת לצפורן נשאר. יונקה שהיה החובש אמר שיש לחתוך את הצפורן. היה לנו קוניאק מדיצינאל. הבחור שתה כמות הגונה מהקוניאק ויונקה חתך לו את

הקלטת אהרון אלטמן המשך

הצפורן ונקה את המקום עם הקוניאק. שאול צעק אל תנקו עם הקוניאק, חבל עליו. המעבר בין כל האיים שם היה די מסובך. חוץ מהקפטן אף אחד מאתנו לא היה ימאי מנוסה. השתדלנו לכן לנסוע רק ביום. הסיפון קצת דלף ולא מצאנו את המקום של הדליפה. כאשר אני הלכתי לישון היתה לי כרית יבשה וכאשר דוד הלך לישון היתה רטובה כי ספגה בינתים מים.
התקרבנו לפיראוס וכפי שהיה כתוב בספר כאשר אתה בא לנקודה מסויימת הרוח כבר תכניס אותך פנימה אבל תשים לב לפני הכניסה לנמל פיראוס יש אי צבאי ואסור להתקרב אליו בשעות החשכה. אמרנו את זה לקפטן אבל הוא אמר מה אנחנו נכנסים. התחלנו להכנס לנמל, באה סירת מוטור ואמרו לנו לכו חזרה ותעמדו שם עד למחרת ואז נראה מה שיהיה. עמדנו כל הלילה. למחרת באה סירת מנוע והכניסה אותנו לנמל. עלה על הספינה פילוט. אני מנסיוני מרודוס אמרתי לאחד החברה שיעמוד עם מד העומק ותראה שלא נדפוק בקרקעית. אותו בחור עמד ומדד את העומק איך שאנחנו מתקרבים עם הירכתיים לרציף. אז אמרו לנו שאף אחד לא יורד מהספינה. חוץ מאשר למשפטים. הוא קיבל אז 5000 דרכמות קנס. זה היה 100 דולר. מכל הענינים האלה לישראל לא נתנו לרדת. לצוות נתנו לרדת. מול הספינה היו מרחצאות ציבוריים. היינו בדרך מרודוס כתשעה ימים והלכנו להתרחץ במרחצאות אלה. לישראל נתנו פעם ביומיים לרדת תחת ליווי כדי להתרחץ. הזמנו מים לספינה. באה ספינה עם מים. היא היתה מצויידת בצינור עבה. פתח המיכל שלנו היה די קטן. הסברתי לאדם שהיה על הספינה הזו באמצעות תנועות ידיים שיתן את המים לאט לאט וירדנו לחוף. כאשר חזרנו ראיתי שהספינה שקועה. ירדתי לספינה וליד חדר המכונות שמעתי משק של מים וראיתי שבפנים מלא מים. התברר שאת המים למיכל שאבו בכח רב והטנק התפוצץ. הצטערנו על שאת הפחים שבאי קנינו בנזין זרקנו לים. התחלנו לחפש פחים. דרך אגב, סדרו לנו פה ושם ארוחות. זו היתה הפעם הראשונה שנתקלנו בנימוסי שולחן. הם רצו שנשיר את התקוה ואף אחד מהחברה לא ידע את כל המילים של התקוה. היתה בושה גדולה והכרנו בזה שעלינו להתבייש. בשעת הצהריים הרחובות התרוקנו כי האנשים הלכו למנוחת הצהריים מאחת עד ארבע. לחזור לפיראוס (היינו אז באתונה) חבל. לפתע ראינו אנשים מתכנסים ומתרכלים באיזה מקום בחצר כל שהיא. משלמים משהו, מקבלים כוס בירה ונכנסים לאיזה חצר מלאה כל טוב בשרים, גבינות, נקניקים וכו'. תאכל כמה שתרצה עבור אותו מחיר אבל אם תרצה עוד כוס בירה היא עולה כפול. יום אחרי זה כשהסתובבנו באתונה ראינו שמוכרי העתונים צועקים. התברר שהאיטלקים פלשו לאלבניה. אנחנו קודם כל חזרנו לפיראוס והחלטנו להסתלק. היה צריך לקחת דלק אבל התברר שכבר לא מוכרים דלק. בעזרת היהודים שהיו שם השגנו דלק וגמרנו את העסק עם הקנס. רצינו להפליג יום אח"כ אבל לא נתנו לצאת מהנמל. החלטנו שנברח החוצה. הודענו ליהודי שמה שככה וככה יהיה, שבמידה ויתחילו לרדוף אחרינו שהוא יתערב לטובתנו. ברחנו מפיראוס אבל צריך לעבור

הקלטת אהרון אלטמן המשך

ליד רודוס ורודוס היא איטלקית. החלטנו להסוות את הספינה ועשינו ממנה לפחות קרוּזר (סיירת). מקלות פה ומקלות שמה עם אורות חשמליים עם חוטים ופנסים שהיא תראה מה שיותר גדולה וכוונו כך שנעבור את רודוס בלילה. עברנו ללא תקלות. לפי חשבוננו היינו כבר צריכים לראות את חופי הארץ. הכוונה היתה להגיע קודם כל לתל-אביב. הוחלט שמי שיגלה ראשון היכן אנחנו נמצאים בדיוק יקבל פרס. גילו אור. טפס על התורן שאול לקר והוא ראה אורות מחופי הארץ. זה היה בערך ב- 10 בלילה. צריך לזהות את האורות. חפשנו בספר המפורסם ואני אמרתי שזו עזה או אל-עריש. אח"כ התברר לנו שזו היתה אל-עריש. ליד אל-עריש הרגשנו באיזו תנועה בים. אנחנו חשבנו שזה קשור לעניני מלחמה אבל אח"כ התברר שהיתה שם הטייגר היל- אניית מעפילים.
הגענו לתל-אביב. הסיפור ידוע. ישבנו בגלינה (קפה ומסעדה שהיו אז בשטח התערוכה). האנשים שעברו וראו אותנו בתלבושת אמרו תראו פה מורידים מעפילים וחברי הפועל יושבים ואוכלים גלידה.
ב- 12 או אחת בלילה הפלגנו לחיפה. מול קיסריה עצרה אותנו ספינת משמר של המשטרה. אני ישבתי על ההגה. היתה רוח טובה. הוא התקרב וצעק בעברית התקרבו אלי. עניתי שלפי החוק הימי ספינת המנוע צריכה להתקרב לספינת מפרשים כי לספינת המפרשים קשה יותר לתמרן. הוא התקרב אלינו. בארלוזורוב היה מעקה עם מוטות ברזל. כאשר הוא התקרב הוא נפגע ממוטות ברזל אלה. סיפורים מי אתם, מה אתם, איפה הייתם וכו'. למחרת נכנסנו לנמל חיפה. מה אני רוצה להגיד לכם, היום זה 42 שנה. אם נחיה עוד 42 שנה אף פעם לא נשכח את ההפלגה הזאת.
מקס מוסיף: בזמן הצילומים באי סטמפליה אלו שהיו להם מצלמות, צלמו מתוך החלון את המצפה וגילינו שמצד ימין יש מפרץ ושמה בסיס צוללות. בזמן המלחמה הצי הבריטי פנה באמצעות הסוכנות שהם יפנו אנשים שמכירים את איי הדודקנז. אני קראתי את זה אז את הקריאה הזאת. לקחתי כמה תמונות ושלחתי לסוכנות. אחרי כמה זמן קבלתי מכתב שישנו אצלי עד היום מולטר איתן שהודה לי מאד כי קיבל מהצי הבריטי מכתב שזה עזר להם מאד. ולטר איתן כתב במכתב שזה יעזור לנו באו"ם.

אלטמן אהרון ז"ל – 1944 אלטמן אהרון – 1959 1945 – בצי הבריטי בפורט סעיד אלטמן אהרון – 1963 1945 – מגויסים בצי הבריטי בפורט סעיד

חיים ברס

יאיר שוחט – זכרונות על הקמת נמל תל אביב 1936

פתיחהבשנת 1936 פרצו מאורעות דמים מצד פורעים ערבים, כלפי היישוב היהודי בארץ אשר גרמו למצור ופגיעות בנפש וברכוש ברחבי הארץ.
ההתקפות הרצחניות על הישובים ועל התחבורה היהודית מנעו הספקת מזון ומצרכים חיוניים אשר הלכו ושיתקו את הפעילות הכלכלית בעיקר באזורים המרוחקים מאזור החוף הצר המאוכלס בצפיפות.

בחודש אפריל 1936 מנעו ספנים ערבים בנמל יפו הערבים את פריקתםוטעינתם של מוצרים בסיסיים המיועדים לישוב היהודי, והחריפו קשות את המצב הכלכלי הקשה, אשר שרר בלאו הכי באותה עת, ואף גרם לתנאי רעב לחלק נכבד של האוכלוסיה הדלה, אשר לא היה ביכולתה לרכוש מוצרי מזון, שהתייקרו בגלל המחסור.

פניה לשלטונות הבריטים

עם החמרת המצב, פנתה הסוכנות היהודית אל השלטון הבריטי העליון לאשר פריקת מטען מאניות, אשר תעגונה לחוף תל אביב. עבודות הפריקה והטעינה )בעיקר הדרים( תבוצע ע"י פועלים יהודים ועל ידי כך לבטל המצור בהספקת הדרוש להמשך הפעילות.
לאחר דיונים ממושכים ומיגעים, נענה השלטון, ובהודעה טלפונית נמסר לסוכנות היהודית אישור שימוש בחוף שמצפון לתל אביב.
מאחר ולא היתה שהות להרהורים, נקבע חוף יריד המזרח )תערוכה(, אשר חלק מבתניה ישמשו לאיחסון מטענים אשר יפורקו מהאניות.

איתור חוף מתאים

עם קבלת האישור, הוטל על מרכז הפועל בתל אביב בראשות מר זאב שרף, להפעיל מיד וללא דיחוי את חברי הפלוגה הימית של הפועל, אשר פעלה בצריפה הממוקם בקרבת שפך הירקון לים, ובהדרכת חברים בענפי ימאות הכוללים חתירה, מפרשנות וכל הקשור להפלגות לארצות שכנות מבלי לאבד כיוון )נביגציה(.
רכז הפלוגה הימית היה החבר יואל ליפשיץ ז"ל.
עם קבלת ההוראה הוטל על שחיינינו הטובים, כתריאל יפה, עמירם שוחט )נפלו בסירת ה-32 (, ואני החתום מטה, שהכרנו את החוף בתוקף פעילותנו הספורטיבית, לאתר שטח חוף רדוד בין סלעי החוף, אשר יאפשר גישה קרובה ביותר לסירותנו הטעונות, מבלי להפגע מסלעים בלתי נראים, ולאפשר גישת עובדים אל הסירות הטעונות 500 – 1000 ק"ג .
לאחר שחיה וצלילה לעומק אפשרי אותר חוף נקי מסלעים במרחק כמה מאות מטרים דרומית לשפך הירקון, המאפשר קרבה מקסימלית של הסירות הטעונות, המקום אושר ע"י רב חובל יוסף פודולי ז"ל אשר מונה לאשר את השטח.

סירות המשא הראשונות

בנמל יפו המוגן בשובר גלים, עגנו האוניות במרחק ניכר מהנמל ,העברת הנוסעים והמטען בוצעו על ידי פריקה וטעינה לסירות משא כבדות הנושאות 10-15 טון, מופעלות על ידי חותרים במשוטים בידי ספנים ערבים גברתניים.
נמל יפו בן אלפי השנים מוגן בשובר גלים מערבי וסלע "אנדרומדה" מצפון, המאפשר כניסה די בטוחה של כלי שייט לרציפים, בנמל מחסנים לאיחסון סחורות ולהעמסת הדוברות במטעני יצוא שעיקרם פרי הדר מפרדסי ערבים ויהודים בארץ.
מאחר ולא היתה שהות לרכוש סירות מתאימות, גם לא מיד שניה, הוחלט להשתמש בסירות החתירה הכבדות של הפועל עד אשר תרכשנה דוברות במתכונת נמל יפו.
ברשת השלוחה הימית היתה סירת מנוע בשם "טרומפלדור", אשר שימשה להפלגות לארצות הקרובות: מצרים, קפריסין וללימוד המקצועות, מקום עגינתה היה בירקון.

הכנת שטח פריקה ואחסנה

הכנת שטח פריקה ואחסנהלאחר קריעת החוף ואישורו לצרכים, הוחל מיד בישור וגידור של שטח די רחב לצרכים של אותם ימים ולמשימות הדרושות עד להקמת מעגן מוגן.
הוקמו מספר צריפי עץ לאיחסון, מנהלה, מכס ומשטרה שתפקידה הוא שמירת הבטחון מחדירת אלמנטים בלתי רצויים לשטח. הוקמו מספר סככות מנוחה והגנה מהשמש לעובדים, )רצוי להעיר שהמזון אשר היו העובדים מביאים איתם היה בעיקרו פרוסות לחם מרוחות בריבת תאנים או ענבים מעשה בית (.
הושאר פתח די רחב ולצידו מעבר להולכי רגל לצורך מעבר משאיות לשטח המגודר. המעברים נשמרו על ידי שוטרים בריטיים וגפירים יהודים )משמר הגבול( למניעת הברחות וכדומה.
הכנת סירות החתירה של הפלוגה הימית של הפועל למשימהכפי שנאמר, היו בהפועל מספר סירות חתירה בודדות ל-6 חותרים, אשר הוקצו לשמש בשלב ראשון את העברת העובדים לאניה והובלת המטען עד רכישת הדוברות. עם קבלת ההוראה שופצו הסירות, צובעו והוכנו כיאות למבצע. גם סירת המנוע טרומפלדור הוכנה למשימה עם כל הדרוש למניעת תקלות בלתי צפויות במנוע. תפקידה היה לגרור את הסירות לאניה וחזרה במקום חתירה מאומצת.
לאחר העבודה נגררו הסירות לחוף לחניות לילה וסירת המנוע חזרה לירקון לעגינה.
פועלי הנמל: סבלים, ספנים, סוחריםלכיבוש העבודה בנמל חיפה נשלחו בהוראת מר אבא חושי ז"ל, עובדי נמל יהודים מסלוניקי לאחר פניה לקהילת סלוניקי ביוון. רוב העובדים היהודים היו בעיקר במקצועות הסווארות, הדורשים מומחיות מיוחדת, אשר לא הכרנוה.
תפקידם היה הפעלת מנופי האניה, בה התמחו בנמל סלוניקי. אל הסלוניקאים אמורים היו לצרף עובדים מכאן אשר יתודרכו במקצועות סבלות וסווארות.
רצוי להעיר שהסלוניקאים הגברתניים התיחסו אלינו באדיבות על אף מזגם הסוער, והדריכונו בעדינות מבלי לחשוש לתפקידם. עם קבלת האישור והמידע על מועד הגעת האניה, אורגנה קבוצה מעובדי הנמל בחיפה לשם התארגנות בעת הצורך.
כאשר האניה הגיעה והשטח הוכן לקליטת המטענים, צורפו אליהם פועלים מובטלים ומתנדבים מהאזור. בינהם תפשו מקום נכבד חברי הפלוגה הימית של הפועל שראו בעבודה זו כיבוש עבודה עברית. חלקם אף התמידו עד סגירת נמל תל-אביב – יפו, חלקם עברו לנמל אשדוד. כל אחד במקצועו הנמלי.
בגלל חוסר נסיון במקצועות הנמליים (הנכבדות) עבדו הפועלים בעיקר בעבודות סבלות בחוף בסווארות ובספנת האניה. העבודה היתה קשה בעיקר במחסני האניה חסרי האויר.
האבק, המחנק וטלטולי האניה גרמו לתחלופה גבוהה ולנטישת העבודה על אף היחס האבאי מצד הסלוניקאים )כמוזכר(,שהתיחסו בסבלנות מירבית ל"ירוקים" והדריכום במתן עצה בטיפול במיטען בשיטה המקלה על העבודה.
לתפקיד מנהל הנמל הוזעק מר וון פרידלנד מנמל רוטרדם. למנהל תפעול מונה ר"ח זאב פודולי, מנהל המכס מר ג'ייקובס אשר סווג בין הבכירים בנמל יפו.
ב-15 במאי 1936 לאחר המתנה חסרת סבלנות והתארגנות כל הגורמים הגיעה האניה היוגוסלבית
"דטוורטי" אשר הביאה מיטען של שקי מלט שמשקל כל אחד מהם 25 ק"ג.
כלי השייט הוצאו מהירקון לחוף, סירת המנוע עגנה בקרבה, צוותי התפעול הועלו לאניה בסירות החתירה של הפלוגה הימית והעבודה החלה עד גמר הפריקה.
עם התפשטות השמועה על הגעת האניה החלה נהירה של התושבים אל השטח, לראות במו עיניהם את נס הפעלת נמל יהודי ראשון בעולם בתל אביב, אחרי אלפי שנות גלות והתרחקות מעבודות הים.
עיקר הנהירה היתה של מובטלים, שראו במאורע אפשרות להשתלבות בעבודה.
עם הגעת שקי המלט הראשונים לחוף החלה ריצת התלהבות של הנוכחים אל המים בכדי לתפוס את שק המלט הראשון, אשר יגיע לחוף ולהנציחו בתמונה.
באולמי יריד המזרח נערכה ביום זה חזרה אחרונה של קונצרט בניצוחו של המנצח הדגול ארטורו טוסקניני ובכנורו של הכנר המהולל ברוניסלב הוברמן אשר היה מייסד התזמורת.
כמחווה של רצון טוב והערכה קיבלו עובדי הנמל המעוניינים אפשרות כניסה לאולם. ומאז ועד כתיבת פרקי הזכרונות הנני מנוי קבע לקונצרט מינויים.
התזמורת עברה מאולם יריד המזרח לאולם אוהל-שם ומשם להיכל התרבות בתל אביב.
סיום הקמת המזח באותו חוף, חפירת המעגן, הקמת שובר גלים, הרציפים, העגורנים לפריקה וטעינת הדוברות.
כיבוש נמל יפו במלחמת העצמאות וסגירת נמלים אלה בשנת 1965 .
עם הפעלת נמל אשדוד עברו, כאמור, חלק מוותיקי נמל תל אביב יפו.
תם סיפורי על קריעת חוף תל אביב והקמת הנמל-מעגן, אשר סלל את הדרך להקמת נמל אשדוד המודרני המשרת ציי עולם ומצוייד בציוד מהמשוכללים בתקופה זו.
אחטא לאמת ההיסטורית באם אתעלם מתרומת הפלוגה הימית של הפועל וחלקה בהתגשמות תקומת מדינת ישראל .
עלי לציין את מדריכיה וחניכיה, שהיו בין ראשוני מדריכי ה"פלי"ם", וכן מפקדיו הראשונים הבכירים של חיל הים ומראשוני רבי החובלים של הצי הישראלי.
דומני שמיציתי כאן בקצרה את חלקה של הפלוגה הימית בתקופה זו.
מימין – יישי, משמאל – שמואל טנקוס

יהודה שיניצקי

אני הגעתי לפלוגה הימית בתוך מסגרת של קבוצה מהשומר הצעיר. הפעילות המוטורית לא הספיקה לנו ואינני יודע איך ולמה אבל קסם לנו הנושא הזה של הים ואז קבוצה שלמה מתוך הגדוד, שהיינו קצת יוצאי דופן, הסתכלו עלינו בהחלט בעין עקומה, התארגנו להיות בפלוגה הימית. כולנו היינו מבית חינוך לילדי העובדים מרכז ברחוב בצלאל. בקבוצה הזו היו מוקה לימון, בצלאל לב, חיים מרגלית, זאב שטיינבר (זוניק שחל), דניאל סולד ז"ל וכו'. היינו קבוצה די גדולה ועשינו זאת בהתלהבות והיינו קבוצה די גדולה. מה שהלהיב אותנו במיוחד היו הכובעים. זה היה אז משהו מיוחד. לא יעזור כלום. בין כל הסממנים. היו לנו כל הזמן ויכוחים. בשבת אנחנו הולכים לפלוגה הימית, או בשבת אנחנו הולכים לפעולה ותמיד היתה התנגשות. באותם הימים בשומר הצעיר בקן היו פעולות בשעה 4 אחה"צ. זה היה קבוצות ואח"כ בשש בערב היתה פעולת גדוד ואנחנו אף פעם לא היינו בגדוד כי היינו יוצאים בבקר לים וחוזרים בשעה שתים שלוש. זה היה די מתיש. המדריך שלנו היה שאול לקר שהיה עובד נמל תל-אביב, בנו של שוטר מפורסם מאד בתל-אביב. אנחנו הערצנו אותו. קודם כל הוא ידע מצוין חבלים. הוא היה שורק בצורה יוצאת מהכלל. כל אחד ניסה לחקות אותו. מאז נשארה לי השריקה עד ההיום.
אינני זוכר מה קרה אבל כל הקבוצה הזו התפרקה ביום אחד ולמעשה מי שנשאר פעיל בתוך הנושא הזה היו מוקה ואני ואותנו צרפו לקורס המדריכים שנקרא קורס ג'. אני מודה שהייתי מאד חצוי בעסק הזה כי היתה התנגדות גדולה בתנועה. מוקה, היה לו ברור לאן הוא הולך אז הוא אמר טוב בסדר השומר הצעיר, השומר הצעיר. לי יש עדיפות ראשונה היום אפשר להגדיר זאת בצורה כזאת אנחנו ניסינו אז להסביר למה בכלל חשוב ללכת לים אבל אני לא בטוח אם זו האידיאולוגיה היתה או כמו כל נער צעיר הרפתקנות וזה תפש אותנו. מוקה ואני למדנו באותו בית-ספר, בגמנסיה שלוה, ומה שהיה לנו מאד נח זה שכל פעם היינו תופשים כמה שעות, נוסעים לירקון על האופניים, מרכיבים את המערך ומפליגים בירקון במִפְנִים. זה היה הנושא המסובך ביותר להפליג בירקון נגד הרוח.
בקורס המדריכים אני זוכר את שמוליק שהדריך אותנו, דוד מימון. אני זוכר שלמדנו נביגציה. אני זוכר שמדי פעם האשימו אותי שאני ישן. אני הייתי נרדם. החסרון הזה נשאר לי עד היום הזה. רק מה שאף פעם לא הצליחו לתפוש אותי. זה תמיד כאשר היו שואלים אותי שאלה ידעתי לענות וזה היה מרגיז עוד יותר את המדריכים. גם ישן וגם עונה. אני מוכרח לומר שאינני זוכר איזה חויות או הרפתקאות מיוחדים. אני רק יודע שבאופן כללי אחת הבעיות הקשות ביותר היה לצאת מהירקון בגלי החוף כי היה מסלול מסוים שבו היו מים מספיק עמוקים כדי לצאת מהירקון. המסלול הזה היה משתנה והיה צריך לקבוע את הדרך לפי המצב של הגלים והצבע של המים. ככל שהמים היו כחולים יותר העומק היה רב יותר. כאשר יצאו למחנה המרכזי הזה של החבל הימי בכנרת אז היה צריך לעשות את ההחלטה הגורלית. אתה הולך למחנה בכנרת או יוצא עם טיול של השומר הצעיר. אז מוקה הלך למחנה בכנרת ואני נשארתי בשומר הצעיר. בזאת למעשה נפסקה הפעילות שלי בפלוגה הימית לתקופה מסוימת אבל זה אני חושב היה אחרי שכבר היו לנו המבחנים בקומה ב' כפי שחיים סיפר. אני זוכר את המבחנים. אני זוכר את השאלות

דף שני

הנוקבות של כתריאל. ישבו שמה שלושה, זה היה כמו בית ספר גבוה. היה לנו מבחן בחבלים, בנביגציה, בימאות, מבחן הכלים. למעשה בזה אני סיימתי איזשהו פרק בפעילות שלי בפלוגה הימית. חזרתי לפעילות רק בשנת 44. ב- 42 יצאנו לקיבוץ. גמרנו את השמינית, הלכנו להגשמה לגן שמואל. אחרים הלכו לבית-אלפא. החיפנים הלכו לשריד. אני הייתי חצי שנה בקיבוץ כאשר הופיע מישהו ואמר תשמע אנחנו יצרנו קבוצה הקן הימי אתה צריך לבוא להדריך להיות ראש הקן הימי. קצת מאבקים פה ושם, אבל יצאתי לקן הימי. יצאתי להדרכה ואז אני יודע שהתארגן הקורס הראשון שעוד לא היה רשמית אבל היה תחת חסות של הפלמ"ח. התארגן בשדות-ים. המדריך שקבלתי לגדוד היה דב בלייקופ שהיום הוא מזכיר הקיבוץ הארצי, דב'לה פלג. אני רציתי ללכת לקורס והוא רצה ללכת לקורס. אני באתי לברצ'ק לועדת קבלה וברצ'ק אמר לי אותך אני לא מקבל כי אתה יודע כבר ואני לא צריך לבזבז עליך זמן. אני אז הייתי צריך להיות ראש הגדוד.
הוא נשאל איך היתה ההדרכה או מה שהיה קורסים להדרכה בתקופה שלך עם אותו גדוד "סער" או קן סער. תשובה- אנחנו הדרכנו. המדריכים הימיים היו דב פלג ואני. כל הגדוד מנה כ- 35 אנשים. זה במסגרת הפלוגה הימית.
שניצקי יהודה

כתריאל יפה – תולדות חיים

כתריאל נולד ב-1909 ביפו, בן זקונים, חמישי במניין, להוריו, אפרים ושרה יפה. קרבת הים עיצבה את שאיפותיו, ומגיל צעיר חלם להיות ימאי.

במלחמת העולם הראשונה פונתה המשפחה לאלכסנדריה, ביחד עם שאר הנתינים הזרים. לאחר שובם ארצה למד כתריאל ב"תחכמוני" ולאחר מכן ב"גימנסיה הרצליה". מנחם, אחיו הגדול ממנו בשנים ספורות, מונה למפקד ה"הגנה" בתל-אביב, וכתריאל, שהיה בעל זיכרון מעולה, היה מעביר את הפקודות בין העמדות בלי פתק רשום, שמא ייתפס הנער ותימצא בכיסו הפקודה.

בהמלצת רופא עיניים עבר כתריאל ללמוד ב"מקווה ישראל", בתקווה שהעבודה בשדות תעצור את התפתחות קוצר הראיה שלו.

באותה תקופה היה מבלה את שבתותיו בירקון, לצד חברי הקבוצה "השומר הצעיר ס.ס.ס.ר." כמה מחבריה למדו ימאות באודסה לפני עלייתם ארצה, ומצאו את מחייתם בהשטת סירות מלאות בחול ובזיפזיף על הירקון – לרמת-גן שהלכה ונבנתה. מה"ימאים" שבהם דלה כל שביב מידע על ימאות ועזר להשיט סירות עם צעירי תל-אביב שבילו על הירקון בשבת ובחג. שם גם נודע לו שלא יוכל לעבור קורס חובלים בגלל קוצר ראייתו, אך הוא לא ויתר על שאיפותיו.

ב"מקווה ישראל" התבלט כתלמיד מחונן, בעיקר במקצועות הריאליים. בלילות השתתף בבניית כוח מגן של ה"הגנה" לביה"ס. עם קבוצת חברים מבוגרי "מקווה" יצא לעבודה בחדרה ואח"כ במשתלת הממשלה בבית שאן. לאחר מכן הצטרף לחברי הקבוצה שהכיר על גדות הירקון, ושלוש שנים שהה אתם בחצר כינרת. עבד בבניית מפעל החשמל של רוטנברג בנהריים ובזמנו הפנוי בנה והשיט סירת מפרש על הכינרת. הקבוצה הקימה את קיבוץ "אפיקים"וכתריאל נמנה על מייסדיו.

ב-1932 נהרג אחיו, מנחם, בתאונת דרכים. כתריאל יצא לתל-אביב, לתמוך בהוריו הזקנים ולעזור בפרנסתם. לאחר שעות העבודה חזר לשייט על הירקון ונמנה על מייסדי הפלוגה הימית של "הפועל". כתריאל היה אוטודידקט. הוא למד מספרי ימאות, תרגם והוציא לאור חוברות הדרכה לימאים ונתן שמות עבריים למונחים של חלקי הסירה, לקשרים ולפקודות שניתנו בה. הוא התמסר לספורט הימי והדריך נוער רב לאהבת הים ולהתמצאות בו.

ב-1933 פיקד על הגנת בן-שמן.

ב-1934 יצא כמלווה של הראשונה באניות המעפילים – "וולוס" וליווה גם את מסעה השני. השגיאות שהתגלו בהורדת המעפילים של "וולוס" לחוף לא נתנו לו מנוח, והוא אירגן בהצלחה, ביחד עם דוידקה נמרי, את ההורדות הבאות לחוף.

ב-1935 יזם ואירגן את המסע הימי של סירת המפרש "נחשון" של "הפועל" ופיקד על מסעה לפורט-סעיד ובחזרה. מסע זה זכה לתיאור מלא הומור בספרו של נחום גוטמן (גיסו של כתריאל) "מי שרוצה להיות רב-חובל יקרא מעשה זה" והוא מופיע גם בסופו של "לובנגולו מלך זולו".

עם פרוץ מאורעות 1936 לקח חלק פעיל בהגנה על תל-אביב וארגן את ההגנה על שכונת ה"מכבי".

אותה שנה, בעקבות השביתה הכללית של ערביי א"י, הוחלט להקים נמל עברי ראשון בעיר שכולה יהודית – תל-אביב – ובכך לנתק את התלות בנמלי יפו וחיפה. כתריאל יצא לחוף עם עמירם ויאיר שוחט ובהכירו את הסלעים והזרמים בים ובהביאו בחשבון את קרבת המחסנים של "התערוכה" קבע את מיקום הנמל קרוב לשפך הירקון והיה בין בוניו. אותה שנה הכיר את פניה לבית אורלוב ונשא אותה לאישה.

וכך כותב עליו דוידקה נמרי , מראשי האחראים להעפלה: "בעבודתו בנמל גילה יכולת רבה. הוא עבד באחת מסירות המנוע ונחשב אחראי, מתון ומסור לעבודתו הקשה. כל הזמן הזה לא הזניח את הלימוד התיאורטי והמעשי. המשיך להיות אחד המדריכים העיקריים ב"הפועל" ולמד באופן עצמאי נביגציה והלכות ים.

בשנת 1937 גויס כתריאל להיות האיש הימי בענייני העפלה…הוא ריכז סביבו קבוצת ימאים אשר ביצעו את הפעולות בהעזה יוצאת מגדר הרגיל. קבוצתו הרגישה שבראשה עומד אדם אמיץ ונועז ומפקד מצוין. כתוצאה מכך מילאו את תפקידם באופן יוצא מן הכלל…

לא אגזים אם אומר שהיו לכתריאל ידיעות של רב-חובל העושה את דרכו בימים זה שנים רבות… שימש כמלווה באניות והביאן לחוף הקבוע ללא שום תעייה ותקלות.

את שיא יכולתו גילה באנייה "טייגר היל", אשר עלה עליה בלב-ים והמשיך לפקד עליה ברגעים הקשים ביותר. תפקידו הראשון היה להפגיש את "טייגר היל" עם האנייה "פרוסולה" שגורשה מבירות ועל סיפונה שש-מאות מעפילים. הוא ביצע את העברת המעפילים מ"פרוסולה" ל"טייגר היל" בלב-ים בדייקנות ובאומץ בלתי מצויים. רב החובל של "טייגר היל" עזבה. "טייגר היל" על אלף ושלוש-מאות מעפילה הפליגה בפיקודו של כתריאל לאחד החופים בדרום והותקפה ע"י סירת משמר של משטרת יפו. שניים מן המעפילים נהרגו על סיפון האנייה. כתריאל לא איבד את עשתונותיו (חמק ללב-ים) והביא את האנייה למחרת בערב לחוף תל-אביב. הוא עם שניים מחבריו ירדו מן האנייה ושחו אל החוף. את אחד מחבריו אשר נתקף בעווית ברגלו … הצליח כתריאל להביא על גבו בשחייה לחוף." ("מגן בסתר", עמ. 98).

ב-נובמבר 1938 פיקד על העפלת "אטרטו". בינואר 1939 פיקד על מסעה השני של "אטרטו" ובסיומו נשאר בארץ להיות לצדה של רעייתו עם הולדת בתו הבכורה.

מתחילת המלחמה היה מדריך בקורסים לימאים חדשים ולהכשרת מתגייסים בתפקידים שונים לצי הבריטי. היה מפקד הקורס הימי שהכין את הכ"ג לפעולה, בשיתוף עם יחידת SOE הבריטית.

כתריאל היה אמור להישאר במקומו, אך התנדב לצאת עם חניכיו לפעולת חבלה בבתי הזיקוק בטריפולי בפיקודו של צבי ספקטור וכך היה לקברניטה של הספינה הבריטית "ארי הים", שלימים כונתה "סירת הכ"ג". קצין בריטי נלווה לפעולה (ה-24 במספר היוצאים) ועלה על הספינה העמוסה חומרי נפץ ביום צאתה. אותו יום, ה -18 למאי 1941, בארבע אחרי הצהריים, נוצר קשר האלחוט האחרון עם הספינה. לאחר מכן לא נשמע אות חיים – נראה שהספינה עלתה על מוקש ימי או הותקפה מהים או מהאוויר, וחומרי הנפץ שהיו עליה התפוצצו. מפעולה זו לא חזר איש.

בן 32 היה במותו. הניח אישה ושני ילדים – תמר ודן –שנולד חודשים ספורים לאחר צאתו לפעולה ונקרא בשם המחתרת של כתריאל באניות המעפילים.

בתו תמר כתבה על חייו בספרה "רב-חובל שב אלייך" (הספר ראה אור בסדרת "ראשונים בארץ", הוצאות יד בן צבי ועם עובד)

כתריאל יפה

גילוח ב'נחשון'

בקהיר (1)

בקהיר (2)

בקהיר (3)

בקהיר (4)

עם שמואליק טנקוס (1)

עם שמואליק טנקוס (2)

מדברי חברים

מתוך ראיונות עם תמר ברגמן שנערכו כהכנה לספרה "רב חובל שב אליך"

מדברי יוסף אבידר – מאי 1987

מכיר את כתריאל ממחצית שנות ממחצית שנות ה – 30 כשהייתי חבר מזכירות "הפועל" ועסקתי בדברים האלה וכתריאל היה בארגון הסקציה הימית של "הפועל".

…

רציני, ארשת פנים רצינית, קצת שתקן, מעשי בדיונים, לא מרבה בדברים, נחמד, חביב – מאד חבבנו אותו. כל הזמו לימד ואימן. כל דבר לקח ברצינות. השתמש בספרות לועזית. למד מכל מקור אפשרי עניני ים וחבלה. כבר מהתחלה הוא לא ראה את הסקציה של "הפועל" רק כספורטיבית אלא כחלק מעליה ב', התחלה של כוח ימי – כך הוא ראה זאת. שקט, שתקן, פנים רציניות, ירידה לעומק, נסיון לכבוש כל מה שאפשר בשטח המקצועי הזה למען המטרה. בשנות ה – 30 התחלנו לאמן מפקדים ולמדנו מכל הבא ליד. בשטח שלו היה מעמיק יותר מהאחרים. הוא ראה את התמונה הכללית וגם ירד לפרטים. כולנו האמנו אז שתהיה מדינה (1937 – וועדת פיל, החלוקה). הוא בוודאי ראה בחזונו את הכוח הימי. הקשר היחידי לעולם – הים.

…

כתריאל היה בכל מקום שהיה בו צורך. אם לא בים, אז בהגנה על שכונות תל אביב.

מדברי זאב פריד – יולי 1987 על קורס הכ"ג

היינו בים, במטווח, מול הירקון, בעומק הים. השלטונות המקומיים הבריטים לא היו בתיאום עם השלטונות הצבאיים. הצבא הבריטי כבר היה בשיתוף פעולה אתנו והשלטונות המנדטוריים היו נגד עליה ב'. כתריאל היה באחת הסירות. התקרבה סירת משטרה מיפו. כתריאל עבר בין הסירות ונתן התראה: לא להפסיק! הודיע להתייחס בשלווה גמורה. קור רוח. הוא ידע שצריכה להגיע סירה עם הקולונל הבריטי שהיה בא מדי פעם לביקורים. ראינו שיצאה ספינה מהירקון. הקולונל ראה מיד מה קורה ואמר לכתריאל: תמשיכו! והוא ניגש למשטרה. עד שהקולונל בא, כתריאל נסך בטחון – ראינו שיש על מי לסמוך.

באימונים תמיד היה עירני. אף פעם לא נח, לא ראינו אותו ישן. כשהתאמנו בסערה להכניס ולהוציא סירה לירקון ראינו שיש לו ידע עצום. היה לו ידע מעשי יוצא מן הכלל.

מדברי שמואל טנקוס – יולי 1987

כתריאל היה בעל כושר המצאה לא רגיל. ב – 1933 היו התפרעויות והוא נשלח לפקד על בן שמן ואני נשלחתי אתו כאתת. נתנו לי רק פנס כי לא היה הליוגרף לתת לי. בבוקר העיר אותי כתריאל ואמר: שמוליק, בוא נבנה הליוגרף. לא מסובך, אבל צריך ליפול על רעיון שאפשר לעשות זאת ואז לבצע. אני לא הייתי חושב על כך. עם ההליוגרף התקשרתי לתל אביב. במאורעות 36-39 כבר בניתי בבית מלאכה הליוגרף. לאחר המקרה קראו לי "אדיסון".

בירקון ליד הצריף היה גשר עץ. היו תקועים עמודים במים ועליהם קורות עץ, בא כתריאל ואמר: אנחנו נבנה גשר יותר רציני. הוא יזם ואנחנו בנינו. הבאנו פסי רכבת, שמנו על החוף כך שהיו 2 מטר מעל המים. יצקנו משטח בטון לכל האורך ובנינו גשר משובח. כתריאל היה האיש שיזם, תכנן ופיקח על הבניה.

מיומנו של יצחק פזי (גדעוני) (תיאור של תחילת ההפלגה של "טייגר היל")

…

… "טייגר היל " היתה אניה ישנה וכבדת תנועה, ולא אתה צריכים היינו להגיע לחופי הארץ. התכנית היתה לקבל בחופי תורכיה סירה גדולה שתתלווה אלינו עד המים הטריטוריאליים ואתה נבצע את הורדת המעפילים בכמה טורים. אולם במקום המפגש שנקבע לנו לא מצאנו את הסירה והתחלנו לשוטט בין האיים התורכיים הלוך ושוב ימים רבים.

… אחרי נדודים ארוכים נפגשנו לבסוף עם הסירה המיוחלת. קשרנו אותה לאניה והתחלנו להתקרב לחופי הארץ, סמוך למים הטריטוריאליים התחלנו להוריד את הקבוצה הראשונה, חולים ונשים שאחד מאנשינו צריך היה להובילם לחוף נהריה. אולם כשהסירה התמלאה בכ – 300 איש, התגלו בקיעים בדפנות והיא התחילה להתמלא מים. נאלצנו להעלות את האנשים חזרה לאניה ולאחר שכולם עלו טבעה הסירה.

היינו אובדי עצות. מהארץ הודיעו לנו שיוצאת לקראתנו סירת מנוע עם אנשים שבידיהם תכנית פעולה. למחרת עלו לסיפון כתריאל יפה ןאהרון לישבסקי. ההחלטה היתה שבלית ברירה יש להגיע עם "טייגר היל" לחוף. אולם לפני זה יש להפגש על יד חופי לבנון עם ספינת פליטים קטנה בשם "פרוסולה", שעל סיפונה היו כ – 600 פליטים, ולהעבירם לאניה שלנו. בעולם הורגשה כבר אז אוירת המלחמה המתקרבת, ואנשי המחתרת שלנו בארץ ידעו שזו אולי ההזדמנות האחרונה להביא פליטים ארצה. לכן הוחלט על פעולה זו על אף כל הקשיים הכרוכים בכך.

… (תיאור של העברת העולים מפרוסולה ונסיון העלאת העולים בנבי יונס) …

… החלטנו בתיאום עם גורמי המפקדה בארץ שכל הצוות היווני והמלווים הישראליים ירדו בסירה וישתדלו להגיע לחוף בכוחות עצמם. באניה נשארנו כתריאל ואני. לעולים הודענו שאנו מובילים את האניה לכוון חיפה. אימנו כמה מהם בנווט האניה ובאופן הגישה לחוף. ברגע שראינו מרחוק את חופי הארץ החלטנו שהגיעה שעתנו להסתלק מהאניה. שלחתי את המברק האחרון ארצה וקפצנו לים. אולם בהערכת המרחק לחוף טעינו כנראה. היה לילה, הים היה סוער, האניה התרחקה ונשארנו בודדים בים. שחינו לאט ובשקט כדי שלא ירגישו בנו סירות המשטרה שסרקו את החוף. כוחותי החלו לעזוב אותי. מכל מה שעבר עלינו ומהרעב הממושך באניה נחלשתי והרגשתי שלא אוכל להגיע לחוף. שחנו כארבע שעות והחוף נראה לי רחוק מאד. כשלא יכולתי יותר להמשיך וקיבלתי התכווצויות בידיים וברגליים אמרתי לכתריאל שיציל את עצמו, כי אני לא אגיע. לו יש משפחה עם ילדה ועליו להגיע ארצה, ואני יחידי. הוא ענה" "לא – או שנגיע שנינו או שאף אחד לא יגיע". כתריאל היה ידוע כשחיין מעולה. ביד אחת תמך בי וביד השניה חתר. בצורה זו, כעבור 5-6 שעות מהרגע שקפצנו לים, הגענו לחוף. כשהרגשתי את הקרקע תחתי נפלתי מתעלף. לכל אורך החוף היו מפוזרים אנשי ההגנה שחפשו אחרינו. הרימו אותי ונשאו אותי לביתו של אבן זוהר.

"טייגר היל" הגיעה כפי שתכננו קרוב לבית האדום בתל אביב. חלק מהעולים הספיק לרדת לפני שהמשטרה השתלטה על האניה והיתר נלקחו לעתלית. הצוות הצליח להגיע ארצה בשלום וירד בסביבות רידינג. התאריך שהגענו ארצה היה ה- 1 בספטמבר 1939 – יום פרוץ המלחמה.

מדברי דב מגן (ברצ'יק) – דצמבר 1987

( תיאור קורותיה של ולוס ב מנקודת מבטו כעולה)

… מתי שהוא היתה שביתת רעב על האניה ואני הייתי חבר הועד. הוא קרא לי. עליתי אליו לגשר והוא הסביר לי עד כמה לא בסדר השביתה. דיבר רבע שעה, הסביר וביקש. שכנע בוועד שלא תהיה שביתה. זה היה אקט של התיידדות – פונקציונאלי ביותר.

… הוא נסע אתנו עד פולניה ושם נעלם. לפני שנעלם בא, שם עלי את היד ואמר: "נו בורקה, נתראה בארץ" והלך לו. לא ידעתי את שמו האמיתי ולא כלום. חשבתי לרוץ אחריו ולשאול איפה. פקפקתי אם התכוון ברצינות.

( סיפור עלייתו ארצה בצורה ליגלית)

… נזכרתי במה שכתריאל אמר ולא ידעתי איך לחפש ואיפה. לא קשרתי אותם לירקון. בשבת אחת יצאתי מרחוב מלצ'ט בו גרתי לשדרות בן ציון והלכתי לכוון בוגרשוב. אני רואה שלפני הולך אחד לבוש כולו לבן, שיער שחור, משקפיים עבות. הכרתי אותו, עברתי והסתכלתי לעברו והוא לא הגיב. מה לעשות? הייתי רגיל שהוא לא מגיב ולא רואה אותך. כשהיינו במרחק של 10 מטר אמר: " בורקה, בוא הנה". עצרנו והוא שאל "מה אתה עושה?". עובד בבנין. גם אני – בטיח, טייח. איפה גר? בתל אביב. יודע איפה הירקון? בטח. בשבת בבוקר תבוא לירקון ואני אביא אותך לחברה.

… יום אחד בשבת בבוקר הילדים למדו לחתור ובצהריים הבוגרים היו לוקחים את סירות המפרש ויוצאים לים. גם אני יצאתי אתם. ישבנו בסירה ודיברנו, וכשירדנו הוא אמר לי: "בורקה, צריך ללכת לעבוד בנמל תל אביב, להקים נמל, מאורעות וכולי". הסכמתי.

… עבדתי אתו על טרומפלדור מהתחלה בתור מלח, עוזר של כתריאל, אוסף חבל. עבדו עליה 3 איש (בסערה 4) – סיפון קצת סגור, מנוע קטן ותורן אחד. גררה את סירות המשא. עמירם שוחט – המכונאי. כמה ימים עבדתי אתו. בתקופה יותר מאוחרת כשכתריאל כבר עבד על הטאג הגדול, מספר 3 (גוררת) היה לו פלטפוס. עבד כל היום על ההגה וכאבו לו הרגלים. היה לו מקל קטן, מרובע, ועמד עליו עם הנעליים שלא יכאבו הרגלים. הוא שם לב לקטנות. לא אהב לדבר עד יאוש.

… היה בוגר מאתנו והבנו שאינו חבר שלנו. אבל גם בגילו יש נעורים – והוא רציני. דיבר בשקט. החזיק דיסטאנס. בסירות הקפיד מאד על הנקיון.