חיים אברונין

חיים אברונין

באתי לפלוגה הימית מרקע ימי שהיה לי מקודם בצופי ים, שם הייתי לפני שבאתי ל"הפועל". המדריך הראשון שלי היה יצחק לדרמן. יצאנו איתו לים במזג אויר טוב ובמזג אויר סוער. התהפכנו יותר מפעם אחת והגענו עם הבגדים רטובים.
באותו זמן היו כמה קבוצות מקבילות לקבוצה שלנו אשר כולם הודרכו ע"י מדריכים שגמרו את הקורס.
לא הספקנו להיות זמן רב בקבוצה ואז הוחלט להרחיב את הפלוגה ולהקים קורס מדריכים חדש על יסודות יותר מבוססים. ואז אספו אנשים מקבוצות שונות. זימנו אותנו לבית הפועל ברחוב נחמני שהיה מקום שבו היינו מתאספים מדי פעם. נרשמנו לקורס קרוב ל- 30 איש. במשך הזמן נשרו כמה חברה עד שנשארנו 15. את הקורס הדריכו שמוליק טנקוס, דוד מימון והיו עוד מדריכים ולאט לאט התקדמנו. התלהבנו מאד מהקורס ונהננו ממנו מאד. היינו באים ממש להוטים. בקבוצה שלנו היו אברהם מירצקי (לאחר מכן מירון. הוא סיפר עוד קודם לכן על שרותו בצוללת בצי הבריטי), מוקה לימון, יוסקה אלמוג וצ'ובי. אנחנו התמדנו עד סוף הקורס. זכור לי אפילו יום הגמר שהיה בקומה השנייה של בית הפועל שם עשו לנו את הבחינות. רעדתי כמו עלה נידף. עד היום אני זוכר זאת. את המחנה המרוכז של הקורס עשינו בכנרת במשך עשרה ימים. אני זוכר שבקורס זה כקצין תורן ראשון נקבע מוקה לימון (לימים מפקד חיל הים). טובים היה מפקד הקורס הזה. מחנה זה אורגן ע"י החבל הימי והשתתפו בו חניכים מכל האגודות הימיות. אנחנו היינו נציגי הפועל בקורס. את הסירות העמסנו על מכונית משא של יואל. על המשאית היו שתי סירות שעמדו על הדופן שלהן. המחנה השני לסיום הקורס שלנו היה בקיסריה. אחרי מחנה זה קבלנו את ההסמכה למדריכים ואחרי זה קבלנו את הקבוצות להדרכה. כל האנשים שהיו באותו קורס (1940) קבלו קבוצות להדרכה.
זכור לי עד היום שהלכתי להורים של בחור אחד, בנם של רופאים, שרציתי שיפליג אתי בלילה והייתי צריך לבקש רשות שיפליג אתי בלילה. כנער בן 16 באתי להוריו שירשו לו להפליג אתי בלילה. החויות שהיו אח"כ הצטרפו במשך ההפלגות. בהפלגה אחת היינו צריכים לצאת מהירקון והסירה שהיתה לנו אז היתה הנֵין נֵין שגררה את הסירות שחזרנו מקיסריה. אי אפשר היה להכניס את סירת המנוע לירקון. עשו הגרלה מי ישאר בלילה הסירה עם העגן בפתח של הירקון. ההגרלה יצאה שאני וצביקה נשארנו בסירה העוגנת. בלילה הסירה התחילה להגרר ואני שומע שהסירה מקבלת מכה ועוד מכה ועוד מכה בקרקע הים ועל הגשר עומדים חיילים סומליים. החלטנו שאחד ירוץ אל שמוליק טנקוס להזעיק עזרה. שמוליק היה גר ברחוב דיזינגוף. אני רצתי להזעיק עזרה. הגעתי עם תחתונים לגשר ואני שומע שהחייל הסומלי מכניס כדור לקנה. התחלתי לצעוק עם האנגלית הרצוצה שלי - סירה. הוא ראה ילד בא עם תחתונים לחוף. הוא נתן לי לעבור. הסברתי לו שאני עוד צריך לעבור חזרה. באתי לשמוליק. הוא קודם כל נתן לי משהו לשתות ולהתחמם וטלפן ליעקב אגיוב. הוא יצא עם לנץ' מהנמל ובינתים התחיל להאיר הבוקר. אני חזרתי לסירה. הם זרקו לנו חבל וגררו אותנו לים. החשש שלי היה שנבוא כבר לא יהיה מה לגרור.
 

המשך

שמואל טנקוס

אני חושב שחיים מערבב כמה דברים או שאינני זוכר טוב. אני זוכר מקרה זה אחרת. קודם כל לא יכלתי לטלפן ליעקב אגיוב כי בבית שלנו לא היה טלפון וגם ליעקב אגיוב לא היה טלפון. שנית לפי הסיפור שלי ארך די זמן עד שסירת המנוע מנמל תל-אביב גררה את הסירה. דבר זה לא יתכן כי אם הסירה כבר דפקה עד שהלנץ' הגיע היא בודאי היתה נשברת או נזרקת לחוף.
אני זוכר שאני באתי עם הסירה מקיסריה. אינני זוכר מי היה אתם עוד עכשיו אני מבין שזה היה חיים אברונין. הגענו לירקון ולא יכולנו להכנס בגלל המים הרדודים. זרקנו עוגן ואני חזרתי הביתה כי הרגשתי לא טוב והיה לי אפילו חום. זמן קצר אחרי שהגעתי הביתה בא אחד הבחורים שנשארו בסירה והודיע לי שהסירה נגררת. רצתי מיד אתו לירקון ונכנסנו למים והתחלנו לדחוף את הסירה למים יותר עמוקים. אח"כ אני צללתי, לקחתי את העגן והלכתי על קרקע הים קדימה כדי לזרוק אותו. בכל פעם שהיה נגמר לי האויר עליתי על פני המים, לקחתי אויר וצללתי שוב עד שהצלחתי להתרחק כ- 20 מטר ואז זרקתי את העגן והוא החזיק את הסירה. אינני זוכר מה היה הסוף, איך היא נכנסה לירקון. יתכן שהמשך הסיפור הוא לפי מה שחיים אומר, הינו שבבוקר יצא לנץ מנמל תל-אביב והכניס את סירת המנוע שלנו לירקון.
יותר מאוחר היו לנו בעיות שלא הספיק לנו המקום בנחמני ופתחנו מקום ברחוב אחד העם, מועדון, והשתדלנו למלא אותו תוכן אבל גם המקום הזה לא החזיק הרבה זמן מעמד. בנחמני לא היה לנו נוח כי היינו שם אורחים בהתאגדות לספורט ומאד רצינו שיהיה לנו מועדון משלנו. שם היינו תקופה לא ארוכה עד שהוחלט לבנות את הבנין הגדול.
לפני זה היתה לנו בעיה שכדי לצאת לים היינו זקוקים לרשיונות. לכל אחד היה פנקס עם חותמת.