כתריאל יפה

כתריאל יפה – תולדות חיים

כתריאל נולד ב-1909 ביפו, בן זקונים, חמישי במניין, להוריו, אפרים ושרה יפה. קרבת הים עיצבה את שאיפותיו, ומגיל צעיר חלם להיות ימאי.

במלחמת העולם הראשונה פונתה המשפחה לאלכסנדריה, ביחד עם שאר הנתינים הזרים. לאחר שובם ארצה למד כתריאל ב"תחכמוני" ולאחר מכן ב"גימנסיה הרצליה".  מנחם, אחיו הגדול ממנו בשנים ספורות, מונה למפקד ה"הגנה" בתל-אביב, וכתריאל, שהיה בעל זיכרון מעולה, היה מעביר את הפקודות בין העמדות בלי פתק רשום, שמא ייתפס הנער ותימצא בכיסו הפקודה.

 בהמלצת רופא עיניים עבר כתריאל ללמוד ב"מקווה ישראל", בתקווה שהעבודה בשדות תעצור את התפתחות קוצר הראיה שלו.

באותה תקופה היה מבלה את שבתותיו בירקון, לצד חברי הקבוצה "השומר הצעיר ס.ס.ס.ר." כמה מחבריה למדו ימאות באודסה לפני עלייתם ארצה, ומצאו את מחייתם בהשטת סירות מלאות בחול ובזיפזיף על הירקון - לרמת-גן שהלכה ונבנתה. מה"ימאים" שבהם דלה כל שביב מידע על ימאות ועזר להשיט סירות עם צעירי תל-אביב שבילו על הירקון בשבת ובחג. שם גם נודע לו שלא יוכל לעבור קורס חובלים בגלל קוצר ראייתו, אך הוא לא ויתר על שאיפותיו.

ב"מקווה ישראל" התבלט כתלמיד מחונן, בעיקר במקצועות הריאליים. בלילות השתתף בבניית כוח מגן של ה"הגנה" לביה"ס. עם קבוצת חברים מבוגרי "מקווה" יצא לעבודה בחדרה ואח"כ במשתלת הממשלה בבית שאן. לאחר מכן הצטרף לחברי הקבוצה שהכיר על גדות הירקון, ושלוש שנים שהה אתם בחצר כינרת. עבד בבניית מפעל החשמל של רוטנברג בנהריים ובזמנו הפנוי בנה והשיט סירת מפרש על הכינרת. הקבוצה הקימה את קיבוץ "אפיקים"וכתריאל נמנה על מייסדיו.

ב-1932 נהרג אחיו, מנחם, בתאונת דרכים. כתריאל יצא לתל-אביב, לתמוך בהוריו הזקנים ולעזור בפרנסתם. לאחר שעות העבודה חזר לשייט על הירקון ונמנה על מייסדי הפלוגה הימית של "הפועל". כתריאל היה אוטודידקט. הוא למד מספרי ימאות, תרגם והוציא לאור חוברות הדרכה לימאים ונתן שמות עבריים למונחים של חלקי הסירה, לקשרים ולפקודות שניתנו בה. הוא התמסר לספורט הימי והדריך נוער רב לאהבת הים ולהתמצאות בו.

ב-1933 פיקד על הגנת בן-שמן.

ב-1934 יצא כמלווה של הראשונה באניות המעפילים - "וולוס" וליווה גם את מסעה השני. השגיאות שהתגלו בהורדת המעפילים של "וולוס" לחוף לא נתנו לו מנוח, והוא אירגן בהצלחה, ביחד עם דוידקה נמרי, את ההורדות הבאות לחוף.

ב-1935 יזם ואירגן את המסע הימי של סירת המפרש "נחשון" של "הפועל" ופיקד על מסעה לפורט-סעיד ובחזרה. מסע זה זכה לתיאור מלא הומור בספרו של נחום גוטמן (גיסו של כתריאל) "מי שרוצה להיות רב-חובל יקרא מעשה זה" והוא מופיע גם בסופו של "לובנגולו מלך זולו".

עם פרוץ מאורעות 1936 לקח חלק פעיל בהגנה על תל-אביב וארגן את ההגנה על שכונת ה"מכבי".

אותה שנה, בעקבות השביתה הכללית של ערביי א"י, הוחלט להקים נמל עברי ראשון בעיר שכולה יהודית – תל-אביב - ובכך לנתק את התלות בנמלי יפו וחיפה. כתריאל יצא לחוף עם עמירם ויאיר שוחט ובהכירו את הסלעים והזרמים בים ובהביאו בחשבון את קרבת המחסנים של "התערוכה" קבע את מיקום הנמל קרוב לשפך הירקון והיה בין בוניו. אותה שנה הכיר את פניה לבית אורלוב ונשא אותה לאישה.

וכך כותב עליו דוידקה נמרי , מראשי האחראים להעפלה: "בעבודתו בנמל גילה יכולת רבה. הוא עבד באחת מסירות המנוע ונחשב אחראי, מתון ומסור לעבודתו הקשה. כל הזמן הזה לא הזניח את הלימוד התיאורטי והמעשי. המשיך להיות אחד המדריכים העיקריים ב"הפועל" ולמד באופן עצמאי נביגציה והלכות ים.

בשנת 1937 גויס כתריאל להיות האיש הימי בענייני העפלה...הוא ריכז סביבו קבוצת ימאים אשר ביצעו את הפעולות בהעזה יוצאת מגדר הרגיל. קבוצתו הרגישה שבראשה עומד אדם אמיץ ונועז ומפקד מצוין. כתוצאה מכך מילאו את תפקידם באופן יוצא מן הכלל...

לא אגזים אם אומר שהיו לכתריאל ידיעות של רב-חובל העושה את דרכו בימים זה שנים רבות... שימש כמלווה באניות והביאן לחוף הקבוע ללא שום תעייה ותקלות.

את שיא יכולתו גילה באנייה "טייגר היל", אשר עלה עליה בלב-ים והמשיך לפקד עליה ברגעים הקשים ביותר. תפקידו הראשון היה להפגיש את "טייגר היל" עם האנייה "פרוסולה" שגורשה מבירות ועל סיפונה שש-מאות מעפילים. הוא ביצע את העברת המעפילים מ"פרוסולה" ל"טייגר היל" בלב-ים בדייקנות ובאומץ בלתי מצויים. רב החובל של "טייגר היל" עזבה. "טייגר היל" על אלף ושלוש-מאות מעפילה הפליגה בפיקודו של כתריאל לאחד החופים בדרום והותקפה ע"י סירת משמר של משטרת יפו. שניים מן המעפילים נהרגו על סיפון האנייה. כתריאל לא איבד את עשתונותיו (חמק ללב-ים) והביא את האנייה למחרת בערב לחוף תל-אביב. הוא עם שניים מחבריו ירדו מן האנייה ושחו אל החוף. את אחד מחבריו אשר נתקף בעווית ברגלו ... הצליח כתריאל להביא על גבו בשחייה לחוף." ("מגן בסתר", עמ. 98).

ב-נובמבר 1938 פיקד על העפלת "אטרטו". בינואר 1939 פיקד על מסעה השני של "אטרטו" ובסיומו נשאר בארץ להיות לצדה של רעייתו עם הולדת בתו הבכורה.

מתחילת המלחמה  היה מדריך בקורסים לימאים חדשים ולהכשרת מתגייסים בתפקידים שונים לצי הבריטי. היה מפקד הקורס הימי שהכין את הכ"ג לפעולה, בשיתוף עם יחידת SOE הבריטית.

כתריאל היה אמור להישאר במקומו, אך התנדב לצאת עם חניכיו לפעולת חבלה בבתי הזיקוק בטריפולי בפיקודו של צבי ספקטור וכך היה לקברניטה של הספינה הבריטית "ארי הים", שלימים כונתה "סירת הכ"ג". קצין בריטי נלווה לפעולה (ה-24 במספר היוצאים) ועלה על הספינה העמוסה חומרי נפץ ביום צאתה. אותו יום, ה -18 למאי 1941, בארבע אחרי הצהריים, נוצר קשר האלחוט האחרון עם הספינה. לאחר מכן לא נשמע אות חיים – נראה שהספינה עלתה על מוקש ימי או הותקפה מהים או מהאוויר, וחומרי הנפץ שהיו עליה התפוצצו.  מפעולה זו לא חזר איש.

בן 32 היה במותו. הניח אישה ושני ילדים – תמר ודן –שנולד חודשים ספורים לאחר צאתו לפעולה ונקרא בשם המחתרת של כתריאל באניות המעפילים.

בתו תמר כתבה על חייו בספרה "רב-חובל שב אלייך" (הספר ראה אור בסדרת "ראשונים בארץ", הוצאות יד בן צבי ועם עובד)

 

 

 

 כתריאל יפה

 

 גילוח ב'נחשון'

 

בקהיר (1)

 

 

בקהיר (2)

 

 

בקהיר (3)

 

 

 

בקהיר (4)

 

 

עם שמואליק טנקוס (1) 

 

 

 

 

עם שמואליק טנקוס (2)

 

 

 

 

 

מדברי חברים

 

מתוך ראיונות עם תמר ברגמן שנערכו כהכנה לספרה "רב חובל שב אליך"

 

מדברי יוסף אבידר – מאי 1987

מכיר את כתריאל ממחצית שנות  ממחצית שנות ה – 30 כשהייתי חבר מזכירות "הפועל" ועסקתי בדברים האלה וכתריאל היה בארגון הסקציה הימית של "הפועל".

...

רציני, ארשת פנים רצינית, קצת שתקן, מעשי בדיונים, לא מרבה בדברים, נחמד, חביב – מאד חבבנו אותו. כל הזמו לימד ואימן. כל דבר לקח ברצינות. השתמש בספרות לועזית. למד מכל מקור אפשרי עניני ים וחבלה. כבר מהתחלה הוא לא ראה את הסקציה של "הפועל" רק כספורטיבית  אלא כחלק  מעליה ב', התחלה של כוח ימי – כך הוא ראה זאת. שקט, שתקן, פנים רציניות, ירידה לעומק, נסיון לכבוש כל מה שאפשר בשטח המקצועי הזה למען המטרה. בשנות ה – 30 התחלנו לאמן מפקדים ולמדנו מכל הבא ליד. בשטח שלו היה מעמיק יותר מהאחרים. הוא ראה את התמונה הכללית וגם ירד לפרטים. כולנו האמנו אז שתהיה מדינה (1937 - וועדת פיל, החלוקה). הוא בוודאי ראה בחזונו את הכוח הימי. הקשר היחידי לעולם – הים.

...

כתריאל היה בכל מקום שהיה בו צורך. אם לא בים, אז בהגנה על שכונות תל אביב.

 

 

מדברי זאב פריד – יולי 1987 על קורס הכ"ג

 

היינו בים, במטווח, מול הירקון, בעומק הים. השלטונות המקומיים הבריטים לא היו בתיאום עם השלטונות הצבאיים. הצבא הבריטי כבר היה בשיתוף פעולה אתנו והשלטונות המנדטוריים היו נגד עליה ב'. כתריאל היה באחת הסירות. התקרבה סירת משטרה מיפו. כתריאל עבר בין הסירות ונתן התראה: לא להפסיק! הודיע להתייחס בשלווה גמורה. קור רוח. הוא ידע שצריכה להגיע סירה עם הקולונל הבריטי שהיה בא מדי פעם לביקורים. ראינו שיצאה ספינה מהירקון. הקולונל ראה מיד מה קורה ואמר לכתריאל: תמשיכו! והוא ניגש למשטרה. עד שהקולונל בא, כתריאל נסך בטחון – ראינו שיש על מי לסמוך.

באימונים תמיד היה עירני. אף פעם לא נח, לא ראינו אותו ישן. כשהתאמנו בסערה להכניס ולהוציא סירה לירקון ראינו שיש לו ידע עצום. היה לו ידע מעשי יוצא מן הכלל.

 

מדברי שמואל טנקוס – יולי 1987

 

כתריאל היה בעל כושר המצאה לא רגיל. ב – 1933 היו התפרעויות והוא נשלח לפקד על בן שמן ואני נשלחתי אתו כאתת. נתנו לי רק פנס כי לא היה הליוגרף לתת לי. בבוקר העיר אותי כתריאל ואמר: שמוליק, בוא נבנה הליוגרף. לא מסובך, אבל צריך ליפול על רעיון שאפשר לעשות זאת ואז לבצע. אני לא הייתי חושב על כך. עם ההליוגרף התקשרתי לתל אביב. במאורעות 36-39 כבר בניתי בבית מלאכה הליוגרף. לאחר המקרה קראו לי "אדיסון".

בירקון ליד הצריף היה גשר עץ. היו תקועים עמודים במים ועליהם קורות עץ, בא כתריאל ואמר: אנחנו נבנה גשר יותר רציני. הוא יזם ואנחנו בנינו. הבאנו פסי רכבת, שמנו על החוף כך שהיו 2 מטר מעל המים. יצקנו משטח בטון לכל האורך ובנינו גשר משובח. כתריאל היה האיש שיזם, תכנן ופיקח על הבניה.

 

 

 

מיומנו של יצחק פזי (גדעוני)  (תיאור של תחילת ההפלגה של "טייגר היל")

 

...

... "טייגר היל " היתה אניה ישנה וכבדת תנועה, ולא אתה צריכים היינו להגיע לחופי הארץ. התכנית היתה לקבל בחופי תורכיה סירה גדולה שתתלווה אלינו עד המים הטריטוריאליים ואתה נבצע את הורדת המעפילים בכמה טורים.  אולם במקום המפגש שנקבע לנו לא מצאנו את הסירה והתחלנו לשוטט בין האיים התורכיים הלוך ושוב ימים רבים.

... אחרי  נדודים ארוכים נפגשנו לבסוף עם הסירה המיוחלת.  קשרנו אותה לאניה והתחלנו להתקרב לחופי הארץ, סמוך למים הטריטוריאליים התחלנו להוריד את הקבוצה הראשונה, חולים ונשים שאחד מאנשינו צריך היה להובילם לחוף נהריה. אולם כשהסירה התמלאה בכ – 300 איש, התגלו בקיעים בדפנות והיא התחילה להתמלא מים. נאלצנו להעלות את האנשים חזרה לאניה ולאחר שכולם עלו טבעה הסירה.

היינו אובדי עצות. מהארץ הודיעו לנו שיוצאת לקראתנו סירת מנוע עם אנשים שבידיהם תכנית פעולה. למחרת עלו לסיפון כתריאל יפה ןאהרון לישבסקי. ההחלטה היתה שבלית ברירה יש להגיע עם "טייגר היל" לחוף. אולם לפני זה יש להפגש על יד חופי לבנון עם ספינת פליטים קטנה בשם "פרוסולה", שעל סיפונה היו כ – 600 פליטים, ולהעבירם לאניה שלנו. בעולם הורגשה כבר אז אוירת המלחמה המתקרבת, ואנשי המחתרת שלנו בארץ ידעו שזו אולי ההזדמנות האחרונה להביא פליטים ארצה. לכן הוחלט על פעולה זו על אף כל הקשיים הכרוכים בכך.

... (תיאור של העברת העולים מפרוסולה ונסיון העלאת העולים בנבי יונס) ...

... החלטנו בתיאום עם גורמי המפקדה בארץ שכל הצוות היווני והמלווים הישראליים ירדו בסירה וישתדלו להגיע לחוף בכוחות עצמם. באניה נשארנו כתריאל ואני. לעולים הודענו שאנו מובילים את האניה לכוון חיפה. אימנו כמה מהם בנווט האניה ובאופן הגישה לחוף. ברגע שראינו מרחוק את חופי הארץ החלטנו שהגיעה שעתנו להסתלק מהאניה. שלחתי את המברק האחרון ארצה וקפצנו לים. אולם בהערכת המרחק לחוף טעינו כנראה. היה לילה, הים היה סוער, האניה התרחקה ונשארנו בודדים בים. שחינו לאט ובשקט כדי שלא ירגישו בנו סירות המשטרה שסרקו את החוף. כוחותי החלו לעזוב אותי. מכל מה שעבר עלינו ומהרעב הממושך באניה נחלשתי והרגשתי שלא אוכל להגיע לחוף. שחנו כארבע שעות והחוף נראה לי רחוק מאד.  כשלא יכולתי יותר להמשיך וקיבלתי התכווצויות בידיים וברגליים אמרתי לכתריאל שיציל את עצמו, כי אני לא אגיע. לו יש משפחה עם ילדה ועליו להגיע ארצה, ואני יחידי. הוא ענה" "לא – או שנגיע שנינו או שאף אחד לא יגיע". כתריאל היה ידוע כשחיין מעולה.  ביד אחת תמך בי וביד השניה חתר. בצורה זו, כעבור 5-6 שעות מהרגע שקפצנו לים, הגענו לחוף. כשהרגשתי את הקרקע תחתי נפלתי מתעלף. לכל אורך החוף היו מפוזרים אנשי ההגנה שחפשו אחרינו. הרימו אותי ונשאו אותי לביתו של אבן זוהר.

"טייגר היל"  הגיעה כפי שתכננו קרוב לבית האדום בתל אביב. חלק מהעולים הספיק לרדת לפני שהמשטרה השתלטה על האניה והיתר נלקחו לעתלית. הצוות הצליח להגיע ארצה בשלום וירד בסביבות רידינג. התאריך שהגענו ארצה היה ה- 1 בספטמבר 1939 – יום פרוץ המלחמה.

 

מדברי דב מגן (ברצ'יק) – דצמבר 1987

 

( תיאור קורותיה של ולוס ב מנקודת מבטו כעולה)

... מתי שהוא היתה שביתת רעב על האניה ואני הייתי חבר הועד. הוא קרא לי. עליתי אליו לגשר והוא הסביר לי עד כמה לא בסדר השביתה. דיבר רבע שעה, הסביר וביקש. שכנע בוועד שלא תהיה שביתה. זה היה אקט של התיידדות  - פונקציונאלי ביותר.

... הוא נסע אתנו עד פולניה ושם נעלם. לפני שנעלם בא, שם עלי את היד ואמר: "נו בורקה, נתראה בארץ" והלך לו. לא ידעתי את שמו האמיתי ולא כלום. חשבתי לרוץ אחריו ולשאול איפה. פקפקתי אם התכוון ברצינות.

( סיפור עלייתו ארצה בצורה ליגלית)

... נזכרתי במה שכתריאל אמר ולא ידעתי איך לחפש ואיפה. לא קשרתי אותם לירקון. בשבת אחת יצאתי מרחוב מלצ'ט בו גרתי לשדרות בן ציון והלכתי לכוון בוגרשוב. אני רואה שלפני הולך אחד לבוש כולו לבן, שיער שחור, משקפיים עבות. הכרתי אותו, עברתי והסתכלתי לעברו והוא לא הגיב. מה לעשות? הייתי רגיל שהוא לא מגיב ולא רואה אותך. כשהיינו במרחק של 10 מטר אמר: " בורקה, בוא הנה". עצרנו והוא שאל "מה אתה עושה?". עובד בבנין. גם אני – בטיח, טייח. איפה גר? בתל אביב. יודע איפה הירקון? בטח. בשבת בבוקר תבוא לירקון ואני אביא אותך לחברה.

... יום אחד בשבת בבוקר הילדים למדו לחתור ובצהריים הבוגרים היו לוקחים את סירות המפרש ויוצאים לים. גם אני יצאתי אתם. ישבנו בסירה ודיברנו, וכשירדנו הוא אמר לי: "בורקה, צריך ללכת לעבוד בנמל תל אביב, להקים נמל, מאורעות וכולי". הסכמתי.

... עבדתי אתו על טרומפלדור מהתחלה בתור מלח, עוזר של כתריאל, אוסף חבל. עבדו עליה 3 איש (בסערה 4) – סיפון קצת סגור, מנוע קטן ותורן אחד. גררה את סירות המשא. עמירם שוחט – המכונאי. כמה ימים עבדתי אתו. בתקופה יותר מאוחרת כשכתריאל כבר עבד על הטאג הגדול, מספר 3 (גוררת) היה לו פלטפוס. עבד כל היום על ההגה וכאבו לו הרגלים. היה לו מקל קטן, מרובע, ועמד עליו עם הנעליים שלא יכאבו הרגלים. הוא שם לב לקטנות. לא אהב לדבר עד יאוש.

... היה בוגר מאתנו והבנו שאינו חבר שלנו. אבל גם בגילו יש נעורים – והוא רציני. דיבר בשקט. החזיק דיסטאנס. בסירות הקפיד מאד על הנקיון.