במאי 1936 תפש אותנו זאב שרף, באותו זמן מזכיר מרכז "הפועל", את כתריאל, את עמירם ואותי ואמר לנו חברה הולכים להקים נמל בצפון תל-אביב. הבריטים הרשו. הלכנו לשפך הירקון והתחלנו לחפש מקום שהסירות תוכלנה להגיע קרוב לחוף. חפשנו את המקום. צללנו לחפש מקום ללא סלעים ומצאנו אותו. באיזה אופן שהוא הדבר נודע. הראשון בא זיאמה כהן והחליט להקים באותו מקום מזח בשביל הסירות. בינתים ידענו שהאנייה הראשונה שתגיע תהיה אנייה יוגוסלבית בשם "ציטברטי" המובילה מלט ותבוא לתל-אביב שם נפרוק את המטען. גייסו פה את מנטש זה שהביא את הסלוניקאים לחיפה שהוא יגייס את החברה שלו, חלק מחיפה וחלק מכאן כדי שיעבדו כסבלים בנמל. אנחנו עם הסירות שלנו של "הפועל" ושל "זבולון" שטנו לאנייה ומשם הבאנו את המלט לחוף. הסירות היו "נחשון" ו"עמל" של הפועל. את שמה של הסירה של זבולון אינני זוכר.
היינו צריכים גם סירה גוררת. היתה לנו "טרומפלדור" של הפועל בתל-אביב והחלטנו שהיא תגרור את הסירות מהאנייה לחוף. בלילה היינו מכניסים אותה לירקון כי עדיין לא היה בחוף מקום בעומק מספיק עבורה. את הסירות היינו מעלים לחוף בגמר העבודה. בינתים נודע בתל-אביב שאנייה מפרקת מטענים. היתה שם המשטרה הבריטית. בינתים הספיקה לבנות גדר והרשו להכנס רק למי שקיבל רשיון עבודה בנמל. את המטענים העבירו לסככה שהיתה ואח"כ העבירו אותה למחסנים במגרשי התערוכה. אז התחילו גם להקים את מזח הברזל והחליטו להעמיד עליו מנופים לפריקת המטען מהסירות. בינתים פרצה סערה אשר הרסה את המזח שזיאמה כהן בנה. גם המזח שסולל בונה התחיל לבנות נהרס, אותו הקימו מיד חזרה.
במזח המתכת נהרסה רק הרצפה. העמודים נשארו, כך שתוקנה בנקל. בינתים קנינו כמה דוברות ביפו וזיאמה כהן בנה גם כן שתים שלוש דוברות שכל אחת לקחה 12 טון. את הדוברות היינו גוררים עם ה"טרומפלדור" לאנייה. שם הסלוניקאים היו הסוורים בתחילה היינו מביאים את הדוברות לחוף ודוחפים אותו אח"כ למים. פרצה סערה וזרקה את כל הסירות האלה לחוף. אח"כ הוחלט שכדי שהן לא תנזקנה יביאו אותן בערב, לאחר גמר העבודה לחוף ובבוקר ידחפו אותן למים.
בשנת 1937 התחילו לחפור את הנמל ולבנות את שובר הגלים. הצרה של הנמל היתה שהפתח שלו תמיד היה נסתם מהחול. בינתים בנו מחסנים, העמידו מנופים. בצורה זו הנמל עבד עד מלחמת העולם. הסירות הראשונות והגוררת הראשונה וכן האנשים שעסקו בזה ראשונה (שרף, כתריאל, עמירם ואני) היו של "הפועל".