אני רוצה לספר קצת בקשר לתחילת הגיוס לצי הבריטי. אחרי שהסתיים קורס הכ"ג והחברה יצאו לפעולה. אחרי מספר שבועות או חדשים. אנחנו הנותרים מהקורס הזה היינו קבוצה של 10 או 12 איש עלינו ליערות הכרמל ושם התחילו אמוני הפלמ"ח בחבלה וכל יתר הסדרות. סופר לנו שמוכנים לקלוט אותנו כקבוצה לפעולות הגנה על נמלים נגד צוללות בשרות הצי הבריטי. גייסו אותנו לתפקיד הזה לא בצורה פורמלית. לא נשבענו למלך ולא קבלנו מספרים אישיים של הצי או של הצבא אבל היינו לבושים במדים עם כל מה שקשור בזה. היה לנו מפקד אנגלי בנמל והיינו ממלאים את התפקיד של מה שנקרא אז BOOM DEFENCE GUARD. פתח הנמל היה נסגר עם רשת למנוע חדירת צוללות או צוללנים. בכל פעם שהיתה מגיעה אנייה, הרשת היתה נפתחת כדי לאפשר לאנייה להכנס לפני שהיו פותחים את הרשת. אנחנו היינו יוצאים וזורקים פצצות עמק כדי להבטיח שצוללת או צוללנים לא יוכלו להתגנב ולהכנס לנמל. זה היה בסוף שנת 1941.
לאחר תקופה של כחצי שנה התחיל גיוס יותר נרחב ואז נפתחו היחידות האלה של בתי המלאכה וכן הלאה. אני רוצה להוסיף שתוך כדי שרותנו ביחידה הזאת עמדנו בקשר עם החברה בהגנה והברחנו הרבה חמרי נפץ מתוך החומר שעמד לרשותנו להכנת הפצצות כי אנחנו הכנו בעצמנו את הפצצות. בחוף שמן היו מחסנים של הצי הבריטי. אנחנו היינו מובילים את החומר משם לנמל ובצורה כזאת הצלחנו להבריח הרבה מהחומר. בהמשך הזמן פרצו ענינים אלה החוצה דרך המשפט של סירקין ורייכלין. למעשה לא הם היו מעורבים בענין אלא אנחנו. זה התגלה משום שעשינו איזו עבודה גדולה ומשה לוי אמר שצריך לעשות מסיבה גדולה לאנגלים ששתפו אתנו פעולה. ערב אחד התאספנו כולנו בפיקדילי למעלה על הכרמל. אנחנו הזהרנו את משה לוי שזה יתגלה אם יראו את כולנו יחד ואז זה קרה. כנראה שבאותו זמן ישבו בפיקדילי אנשי הבולשת. הקפה הזה היה כרגיל קפה שבו בקרו הרבה בריטים. חלק מאתנו שלא נעלם מהשרות ישב אח"כ בלטרון. לדוגמא, אריה מוריס שאמר אני ממשיך ולא נעלם למרות שהענין התגלה. אריה מוריס זה ישב עד סוף המלחמה במחנה לטרון. אנחנו הסתלקנו אז למחלקה הימית חזרנו שהיתה מאורגנת כבר באיזו שהיא צורה בשדות ים ובטכניון שהיו אז הקורסים וגם התחילו במרוצת הזמן הקורסים הראשונים בקיסריה. נדמה לי שזו היתה ההתחלה של הגיוס לצי הבריטי. אני רוצה להבהיר כאן שבזמן שהיינו עוד במסגרת קורס הכ"ג בתחילת שנת 1941, יצאה קבוצת בחורים מתוך הקורס לפעולות בשיתוף עם הצבא הבריטי לפעולות ביוון. בקבוצה זו היו, מוצה, יעקב אגיוב, שמואל בן שפרוט, יצחק ספקטור. אח"כ כאשר החברה האלה סיימו את הפעולות שלהם ביוון וחזרו לא מצאו כאן את הכ"ג כי הם בינתים יצאו לפעולה. כאשר חזרו פגשו כאן את הקבוצה שנשארה: אני, זאב פריד, יעקב ספיר שיחד איתי קרא לי המקרה האומלל. היינו במחסן והעמסנו את אוטו המשא ויעקב ספיר ואני היינו צריכים לנסוע אתו. באנו לחדר האוכל ישב כתריאל, הסתכל על השעון, אחרנו כמה דקות לארוחה ולא ענין אותו כלום. הוא קרא לנו ואמר חברה אתם אחרתם ולכן אתם לא יוצאים לפעולה. ככה יעקב ספיר ואני נצלנו מגורלם של הכ"ג. חברים נוספים שהיו כאן היו אריה מוריס, גרשון מרכוס, נפתלי ליבריך, גרשון ריבר ועוד כמה חברים שאינני זוכר את שמותים.
בקשר לקוסט-גרד, אני רוצה להוסיף כמה הסברים קטנים. צריך להיות ברור שזו היתה התחלה שלא היה ברור לנו באיזה מעמד אנחנו. אזרחים או חיילים. אבל זה הוברר לנו במשך הזמן. קבלנו תעודות מיוחדות משלטונות הנמל והם היו האחראים עלינו. קבלנו ממחסני הצי את המדים שלנו ואמרו לנו שאנחנו רשאים ללכת במדים כמו כל האחרים. את משכרותנו שלם הצי הבריטי. בכל שבוע קבלנו את הכסף בתוך שקית. ביחידה הזו שרתו יחד אתנו יעקב אגיוב, יואל מאי, בן-אהרון, אריה מוריס, נפתלי ליבריך, גרשון ריכר, יעקב ספיר. במרוצת הזמן צרפו אלינו עוד מספר בחורים כמו הרצל שרגאי ועוד כמה חיפאים שצורפו ליחידה בתנאים שלנו. אח"כ בשנת 1942, היינו צריכים לקבל החלטה, ממשיכים ומצטרפים לכל הגיוס לצי הבריטי והופכים להיות כמו כל האחרים מן המנין או מסתלקים ואלו שהחליטו להשאר בצי (ואני כבר ספרתי את זה קודם) ישבו עד סוף המלחמה בלטרון ואנו שפרשנו הצטרפנו אח"כ לפלוגה הימית שהתארגנה בפלמ"ח.
.jpg?BannerID=31 "צרכנות")
