מרדכי לישצינסקי (מוצה) והערות טנקוס

 

בסוף שנת 40 הפטרון שלי היה כתריאל יפה. הוא הזמין אותי וסיפר לי על איזה קורס שצריך להתקיים בתערוכה כנסיון למגויסים ראשונים  לצי הבריטי. איך אוכלים את זה אף אחד לא ידע. מה תהיינה הפעולות, איזה אניות תהיינה אף אחדלא ידע להגיד. גם לא התענינו, חיילים מהשורה. התאספנו בתערוכה. הייתי שם כשבועיים באימונים ע"י חברים שלנו, ע"י כמה קצינים בריטיים וכעבור שבועיים גוייסתי ישר לצי. נאמר לנו שעלינו לנסוע למצרים ושם לעלות על כלי שיט. שוב לא ידענו מה המטרה. הצטיידנו באיזה מכתב. ליוו אותנו לתחנת הרכבת ונסענו למצרים. במצרים הודיעו לנו שיקבלו אותנו ל- R.C.O. נסענו במדים כחולים עם כובע של הסקציה הימית. היינו שמואל בן שפרוט, שהיה מכונאי, יעקב אגיוב ואני. שלושתנו בלבד ושלושתנו נשלחנו מאותה קבוצה בקורס בתערוכה ממנה יצאו אח"כ הכ"ג. ניתן לכל אחד מאתנו בקבוק יין ואת התנ"כ. ברכבת היו הרבה חיילים אשר השתכרו בדרך. החלטנו קצת לעשות שמח. יצאנו בהרגשה קשה מאד כי לא ידענו מה המטרה. לקחנו בקבוק של בירה, מלאתי אותו עם שתן והעמדתי אותו על ידי ואחד החיילים גנב אותו ולגם אותו עד הסוף. החלטתי להסתלק מהקרון.
הגענו למצרים וגילו אותנו  ה- R.C.O, שלושת המוסקיטרים, עם התלבושת הזו עם הקיטבגים הולכים ברחובות. הביאו אותנו לנמל, הראו לנו ספינה. היו עליה קפטן בריטי וקצין צרפתי שנודע לנו אח"כ בחור גבוה משופם עם זקן תיש. הוא ניגש אלינו ורצה לדעת אם אנחנו באמת ימאים. הוא בחן אותנו, שאל כמה שאלות, איפה עבדנו, מה עבדנו. אח"כ הוא נתן לנו חבילת חבל גדולה מסובכת בתוך עצמה שנסדר אותה על החוף.
הספינה היתה קטנה דולפין 2 מזוהמת עם עצים וחבלים, רשתות דיג. בחרטום היה לה איזה תותח מכוסה בברזנט. בקיצור היא נראתה לנו כגרוטאה. סדרנו את החבל לשביעות רצונו של הקפטן. הוא אמר לנו שמחר בשלוש אנחנו חייבים לזוז מפה ויש לסדר את הספינה. אז התחלנו לעשות סדר על הספינה. שמואל בן שפרוט ירד למכונה. אני ויעקב על הסיפון. התחלנו לנקות ולהכין את הספינה לקראת הנסיעה. קשרנו קשרים עם הקפטן. הוא שמע שאנחנו מדברים עברית ושאל אם אנחנו מדברים גם ערבית וענינו לו שכן. הסתבר שהוא חי הרבה שנים במצרים ודיבר ערבית מצוין.
למחרת בשעה שלוש הפלגנו לים שהיה סוער והלך והתגבר. נסענו לכרתה שבוע ימים. זו היתה אחת הסערות הגדולות ביותר. הספינה היתה דולפין 2, ספינה ישראלית שהיתה בנויה להובלת דגים בקרור, כנראה מעקבה לארץ ישראל. שני תרנים עם מפרשים, מנוע חזק, תותח מלפנים, שתי מכונות יריה. על הספינה היו כל מיני חמרי חבלה כמו פצצות עומק, עלוקות וכו'. המשימה שלנו היתה ריגול וחבלה, דהיינו לעבור בין האיים, בעיקר בלילות, לראות אם יש אותות מאניות או מהחוף לאניות או לצוללות, לקבוע מהיכן. המגמה שלנו היתה גם לשמור על הכניסה לנמלים. צוות הספינה מנה חמישה אנשים: יעקב אגיוב, שמואל בן שפרוט, אני, הקצין הבריטי והצרפתי. הספינה היתה מוסווית כספינת דיג. בדרך סירת ההצלה נופצה מהגלים. חביות עם שמן ודלק שהיו על הסיפון השתחררו ועפו למים. מכשיר הקשר התקלקל ועל כל הצרות חדרו מים לספינה ולא ידענו מאין הם חודרים. לבסוף גילינו שהמים חודרים מבית השימוש.
בדרך פגשנו אנייה איטלקית אשר אותתה לנו להתקרב, אבל אנחנו התעלמנו ממנה. היא לא יכלה להתקרב אלינו והמשכנו. הגענו לכרתה לאחר שבוע ימים. יצאה לקראתנו שולת מוקשים אשר קיבלה אותנו בצפירות והכניסה אותנו לתוך שטח הנמל בסודה בֵּי (מפרץ סודה). לאחר שנקשרנו לרציף עלו מלחים לנקות לנו את הספינה ואנחנו ירדנו לנוח באחד הצריפים של הקצינים. יומיים נחנו ולאחר מכן התחלנו בפעילות. פטרול באיים, שמירה על הרשות של הכניסה לנמל וכו'. דרך אגב, שמוליק (טנקוס), שם פגשתי את "אטרטו" בפעם הראשונה (אטרטו היתה אחת מאניות המעפילים שלנו. סיפורה של אטרטו מסופר כחלק של עליה ב') עם קפטן מנוס (אחד מהאחים במשפחת ורניקוס היוונית שהיו בעלי האנייה). היא עבדה אז בצי הבריטי.
 

שמואל טנקוס: אני רוצה לספר שכאשר הגרמנים כבשו את קרטה, האטרטו עגנה בסודה בי מבלי שיכלה לנוע בגלל בעיות שהיו לה עם דוודי ההסקה. היא נשבתה אז ע"י הגרמנים. יותר מאוחר צוללת בריטית הטביעה אותה בסודה בי.
 

מרדכי לישצינסקי: אטרטו היתה אניית מעפילים שהייתי עליה ונתפשתי כשהיתה בחופי הארץ. האנייה שוחררה כי נתפשה מחוץ לשטח המים הטריטוריאליים של ארץ ישראל.
 

שמואל טנקוס: כאן בארץ היה משפט. אנחנו טענו שהאנייה נתפשה מחוץ למים הטריטוריאליים. יעקב שמשון היה העורך דין מטעם ההגנה שהופיע במשפט הזה. הוא הזמין אותי שאני אסביר לו בדיוק את כל נושא המים הטריטוריאליים כדי שיוכל לטעון את זה במשפט. השופט קיבל את הטיעון הזה והאנייה שוחררה.

מרדכי לישצינסקי באחד הלילות קבלנו חופשה. נקשרנו לרציף וספינה אחרת נשארה לשמור על הרשת. באמצע הלילה שמענו התפוצצויות בתוך שטח הנמל. לא ידענו מה פשר התפוצצויות אלה. הגיע איזה רץ והודיע לנו לגשת מיד לאיזה אניית מלחמה שעמדה לא רחוק מאתנו. נגשנו לאנייה ואז הסתבר לנו שחדרו שש סירות קטנות עם חומר נפץ מעל לרשת עם קצינים איטלקיים. שתים פגעו באניית מלחמה הצלבנית [סיירת] יורק ובטנקר [מיכלית] אחד ופוצצו אותם. אנחנו התחלנו להעביר אנשים מהיורק אל החוף. קבלנו הוראה לצאת מיד לרשת.

 

שמואל טנקוס: אלו היו סירות מחץ דוגמאות אלה שהטביעו במלחמת השחרור. את האניות המצריות המלך פרוק ושולת מוקשים ע"י חבלני חיל הים שלנו. היחידה האיטלקית נקראה דצ'ימה פלוטִילַה מאס [השייטת ה-10].
 

מרדכי לישצינסקי שתים מהסירות פגעו בצלבנית [סיירת] יורק [York] אחת בירכתיים ואחת באמצע האנייה. השניה טנקר [מיכלית] שעמד לא רחוק משם. את אחת הסירות מצאנו על החוף בשלמותה. יותר מאוחר נודע לנו שתפשו את כל החבלנים האיטלקיים שהשתתפו בפעולה.
אנחנו חזרנו לשמור ליד הרשת. לא היו ארועים נוספים. למחרת התקרבה איזו אניית מלחמה אשר כפי הנראה רצתה לאסוף את החבלנים והסתלקה מהמקום.
באותו פרק זמן עסקנו גם בהורדת אנשי קומנדו אוסטרליים לחופים ששם היו מוכנים אנשים לקלוט אותם. אנחנו לא הצלחנו להגיע אתם לחוף וחזרנו. יותר מאוחר נסענו לפיראוס.
באותו זמן הגרמנים התכוננו כבר לפלישה ליוון. הקפטן שלנו קיבל שטח גדול לשמירה בפני צנחנים גרמנים עם צוות גדול של חיילים. אנחנו השלושה נשארנו בספינה. באחד הימים נפגשנו עם חברים עובדי נמל תל-אביב שהיו מגוייסים לצבא הבריטי ביחידת מפעילי נמלים, Port Operating Company. היה כבר הרבה יותר שמח יצאנו לבלות יחד.
באחד הלילות היתה התקפה קשה על נמל פיראוס. אנייה טעונה תחמושת קבלה פגיעה ישרה ע"י פצצה מאוירון. האנייה התחילה לבעור. להוציא אותה משטח הנמל באותו זמן היה בלתי אפשרי. בשלוש לפנות בוקר היתה התפוצצות איומה. האנייה התפוצצה והרסה את כל הנמל. כשבעים אניות בערו מסביבנו, חלק טבעו וחלק בערו. השמים היו אדומים במשך תקופה ארוכה. המים היו מכוסים שמן ודגים מתים, עם גויות. הספינה שלנו התרוממה באויר. הקפטן שלנו קיבל רסיס ברגל. קבלנו הוראה להוריד את כל פצצות העומק שהיו על הספינה למים. היתה סכנה שכל פיראוס תלך. קבלנו גם הוראה לקחת נשק ולרדת לחוף ועזבנו את הספינה. כעבור מספר שעות חזרנו אל הספינה וקבלנו הוראה לעזוב את שטח הנמל עם פצצות העומק. לפנינו נסעה שולת מוקשים אשר פינתה לנו את הדרך ואנחנו עזבנו את נמל פיראוס.
כעבור יומיים נפגשנו עם עוד שלושה בחורים שלנו מהקורס. אלה היו צקו ספקטור, יואל גולומב ושלמה קוסטיקה. נפגשנו אתם באתונה. הם הגיעו באיזו ספינה והיו צריכים לקבל את הספינה שלנו, דולפין 2. מסרנו להם את הספינה בהוראה של המפקדה. אותי ואת יעקב אגיוב לקחו למפקדה הבריטית עם הקפטן הבריטי. את שמואל בן שפרוט השאירו על הספינה כמכונאי. זה היה רגע קשה מאד. נשארנו בלי ספינה. ידענו שהמצב קשה. הגרמנים חודרים יותר ויותר לתוך יוון. הקפטן קבל הוראה להשאיר אותנו בקונסוליה והוא עם כל החומר הסודי של המחלקה היה צריך לצאת עם איזו ספינה לכרתים. על אותה ספינה שהיתה של המלך יוון, שמה היה ברברה, היה צריך לנסוע הצוות הקבוע של הספינה. בקונסוליה הביאו אותנו בפני קצין בריטי. היינו 24 שעות בקונסוליה הבריטית. למחרת בלילה לקח אותנו הקצין בתוך מכונית עם 6-7 פחים עם חומר נפץ להטמין אותם בתוך המפקדה היוונית באתונה. שלושתנו היינו עם נשק ואז קבענו שאחד ישמור על השני כי אבדנו את האמון בקצינים הבריטיים. אני רוצה להדגיש שלא אבדנו את האמון בקפטן הבריטי שלנו. הוא קיבל הוראה ועשה הכל, אבל בבריטים אחרים אבדנו את האמון. חדרנו לתוך המפקדה והתחלנו להטמין הפחים בתוך ערמת זבל. אחד שמר ואחד חפר ושם שמרנו את הבריטי. לאחר שהטמנו את כל הפחים, קרה לנו פנצ'ר. יעקב אומר אין לי את האקדח. התחלנו לחפש את האקדח. פחדנו שמא נשאר בשטח למעלה ואז יתחילו לחקור מאין הגיע האקדח לשם ואז יגלו את הפחים. חפשנו כשעה ולא מצאנו אותו. נסוגונו מהמקום וחזרנו. הפחים היו צריכים להתפוצץ כעבור שבעה ימים. היה ברור שהגרמנים יגיעו ובודאי יתפשו את המפקדה ואז החומר צריך היה להתפוצץ.
למחרת בבוקר פגשנו את הקפטן הבריטי צוהל. הוא התחיל להתנשק אתנו חברה אנחנו נוסעים יחד. הסתבר שאותם היוונים שהיו צריכים לנסוע אתו דרשו ממנו כספים כדי להשאיר למשפחות שלהם והוא התעקש במיוחד לא לתת להם כספים כדי שלא ירצו לנסוע והטריק הזה הצליח. הם עזבו את הספינה וירדו. אז הוא בא למפקדה ואמר שאין לא עם מי לנסוע וביקש אותנו ואז נסענו אתו. עלינו על הספינה. זו היתה הברברה טעונה בחומר נפץ, חומר סודי של מחלקת הריגול ונסענו לכרתה. שם באיזה אי קטן היתה מערה גדולה אליה הכניסו את החומר כדי לפוצץ אותו בבוא הזמן. בכרתה שהינו מספר ימים, למרות שיכולנו כבר לחזור משם למצרים, כי בזה גמרנו את תפקידנו. הגרמנים כבר התחילו לפוצץ את כרתה. אנחנו לא יכולנו לעזוב כי לא היה לנו פס לאנייה. היות ואנחנו היינו קצינים, היינו חייבים פס לאנייה. זה היה לפי ה- Kings Regulation. נשארנו עוד כשבוע ימים בכרתה עד שבאחד הימים הופיעה אנייה ניוזילנדית והיו לה שני תאים בשבילנו. שמחנו מאד לעלות עלייה, לאו דווקא בגלל ההפצצות הקשות, אלא בעיקר בגלל הסירנות שהיו בבובות שהגרמנים היו זורקים מהאוירונים. זה היה ממש זוועה. היינו ארבעה: אני, יעקב אגיוב, שמואל בן שפרוט ויואל גולומב. סם לא וקוסטיקה לא (סם- שמואל בן שפרוט). הם נשארו עם הדולפין.
כשרצינו לעלות לאנייה ניגשו אלינו שלושה בחורים ששמעו שאנחנו מדברים עברית והולכים בתלבושת אזרחית. הם פנו אלינו אם הם יכולים לקחת לנו את הקיטבגז לעזור לנו לעלות לאנייה. הם רצו ע"י כך להשאר על האנייה ולהציל את עצמם. נתנו להם את הקיטבגז והם עלו אתנו על האנייה. לאחר שעלו לאנייה ושמו את הקיטבגז בתאים הם לא יכלו להסתובב באנייה כי לכל יחידה שהיתה באנייה היו הקצינים והסמלים שלה ואז הם ביקשו להשאר בתוך התאים שלנו, אם נרשה להם לישון בתא שלנו. כמובן שהרשנו להם לישון בתא. אז התחילה בעית האכל. היה לנו כסף מצרי וגם כסף יווני. ירדנו לסטיוארט למטה ובקשנו שיביאו לנו את האוכל למעלה ושלמנו עבור זה בכסף מצרי טוב וכך היה. הביאו לנו את האוכל למעלה. את האוכל שהביאו לנו נתנו לבחורים ואנחנו אכלנו בחדר האוכל של הקצינים. כך הגענו למצרים. עכשיו איך הם מגיעים לארץ. יתפשו אותם במצרים. הם היו שלושה בחורים יהודים. אחד מהם אני יודע עבד בעירית תל-אביב. הם היו חיילים שרצו לברוח מהשבי לארץ. אספנו בינינו כסף מצרי כמה שהיה לנו ונתנו להם שיקנו כרטיסים רגילים. איננו יודעים מה עלה בסוף בגורלם כי לא שמענו מהם. הם לא מסרו דרישת שלום אצלנו בבית למרות שנתנו להם את הכתובות. אנחנו נשארנו במצרים לחכות לשאר שני הבחורים (קוסטיקה ושמואל בן שפרוט- סם).

 

אני רוצה לספר שכאשר אנחנו עסקנו בהטמנת חומר הנפץ במפקדה היוונית הבחורים שלנו פוצצו את תעלת קורינט. הם התקינו בתוך סירה שהיתה עמוסה חיטה. הם פוצצו את התעלה ליד הגשר העובר מעליה. מהפיצוץ התעלה נסתמה. הבחורים התקינו בתוך סירה גדולה פצצות עומק, כיסו אותם בשקי חיטה וגררו אותה לתעלה. כאשר הגיעו מתחת לגשר העובר בין שני צדי התעלה, הטביעו את הסירה. הפצצות היו מכוונות להתפוצץ לאחר תשעה ימים וכך היה. הם קבלו אח"כ ידיעות שהתעלה נסתמה לתקופה של 4 חודשים.
ממצרים חזרנו לקורס. זה היה שלושה ימים לאחר ששאר חברי הקורס (הכ"ג) יצאו לפעולה. נאמר לנו שנותק הקשר אתם ולא ידוע מה אתם. נשארנו בקורס מספר ימים. לאחר מכן הועברנו ליערות הכרמל לקורס חבלה שהיה תחת פיקוד של הצבא הבריטי. אנחנו עם התעודות שהיו לנו היינו הכיסוי של קורס הזה. היה שם קצין בריטי אחד שלימד אותנו חבלה. כיצד חותכים ציר עבה לשנים. אנשים ניסו ולא יכלו לחתוך אותו. הקצין קרא לי וליעקב ואמר עכשיו תראו כיצד חותכים את הציר. אני ויעקב החלטנו להתל בו. שמנו את כל חומר הנפץ מתחת לציר הזה כדי שיעלם מהאופק. היה מקרה לפני זה שאנחנו נעלמנו מהקורס. אני ויעקב נסענו לחיפה לבלות ואז אותו קצין קרא לנו איפה היינו. אמרנו שהרגשנו לא טוב והיינו אצל רופא בקופת חולים וזהו. הוא האמין לנו. לאחר שהעפנו את הציר והוא נעלם התחילו לחפש אותו ולא מצאו. הוא אסף את כל האנשים ואמר שהוא חושב שהציר הלך לחיפה אל הרופא. מכבי היה מפקד הקורס והוא רצה לדפוק אותנו והביא אותנו בפני הקצין הזה. בגמר הקורס הזה חזרנו הביתה והפסקנו את הפעולה. חלק הלך אחר כך לשמור על רשות הכניסה לנמל חיפה (Boom Guard) (סיפור זה כבר סופר לעיל) וחלק הלך הביתה.